“הביקורת חושפת פרטים מעטים מהעלילה של כמה מהסיפורים.
אפתח ואומר שבניגוד לשמו, זה ממש לא ספר לילדים. לא הייתי ממליץ לנערים מתחת לגיל 16 לקרוא בו. פחות בגלל המוות הרב שמצוי בו, ויותר בגלל התיאורים הקשים והמפורטים (שגם הופכים את הספר לכל כך טוב, חזק ועצוב)- אם ששומרת בגופה על בנה מפני הלהבות של פצצות התבערה, ילד שגווע לאיטו ברעב, ילדה שנזנחת על ידי אימה תוך כדי בריחה ועוד...
הסיפורים כמעט זהים באורכם ובדרך כלל ישלבו דמות אנושית וחיה כלשהי. בנוסף, הם תמיד יגיעו מתישהו, בדרך כלל לקראת סופם, לאותו יום- היום החמישה עשר בחודש השמיני, יום הכניעה של יפן. הרבה פעמים יש גם מסר או לקח מסוים בסיפורים, אבל לא כזה שניתן לקוראים על כפית, ולכן גם לא פוגם באיכות הסיפור או בסופו. המוטיבים החוזרים בין הסיפורים (שילוב של חיות ובני אדם, סוריאליזם, זמנים קבועים, דמויות רבות של ילדים) והשפה שלפעמים פונה במכוון לילדים, הם שהופכים את הסיפורים לכביכול "סיפורי ילדים". אבל התוכן עצמו, כאמור, אינו מותאם לילדים.
לדעתי, ספר מומלץ מאוד למבוגרים, כדי להבין טוב יותר את מוראות המלחמה ואת העם היפני בתקופה הנוראה הזו (מבלי להיכנס לוויכוחים היסטוריים- כמו שנאמר באחד הסיפורים: לילדים שנפגעים במלחמה לא אכפת מי התחיל אותה).”
