הרומאן 'אם לא עכשיו, אימתי?' ראה אור באיטליה באפריל 1982, ופרימו לוי כתב אותו בחדווה ובתחושת המראה לאורך שנת 1981. זהו ספר יוצא - דופן בכל כתיבתו של לוי. שאר כתיבתו היתה 'בגוף ראשון', והמספר - העד שבה היה פרימו לוי עצמו ; הוא הפך את כתיבת "זיכרונותיו" לאמנות גדולה. והנה כאן רומאן מומצא, של פעילות והרפתקאות ואהבות, עם אנרגיה מצטברת ומתח, בתוספת פסיכולוגיה של זיקות אירוטיות; רומאן על מסעה של חבורת פרטיזנים יהודים בשלהי מלחמת - העולם השנייה, ביערות של רוסיה הלבנה, ופולין, ודרך גרמניה המנוצחת, עד למילנו המתאוששת בתום המלחמה. הצד האופטימי של פרימו לוי היה ודאי יכול לרשום לעצמו סיפוק כפול ומכופל. הוא ניגש להכשיר את עצמו לקראת הניסיון החדש שלו כבר ב - 1979, שנתיים אחרי שנטש סופית את עבודתו ככימאי והעז להפוך לסופר "במשרה מלאה". והנה הוא מוכיח שכוחו גם ברומאן 'בדוי', שכישרונו אינו רק לספר, אלא גם להמציא פרטים נפלאים ואירועים מרתקים ואף מצחיקים. יתר על כן: לוי, היהודי הפיימונטי, שהתרבות היהודית של מזרח - אירופה היתה זרה לו, לקח על עצמו לשחזר זמן ורקע ולשון (יידיש), שהכיר רק באופן שטחי, ואף השתלם ביידיש לצורך כתיבת הספר (באיטלקית)ן והנה הוא זוכה לשבחים על ההדהוד הלשוני הכפול בספר (איטלקית שמאחוריה יידיש), ועל הצלחתו במסירת ההומור והאירוניה - העצמית של אותם יהודים זרים כל - כך לו ולאיטלקים. מיד עם הופעתו זכה הספר להצלחה סוחפת אצל קהל הקוראים באיטליה. ימים אחדים לאחר ההופעה כבר מיהר המו"ל אינאודי להדפיס מהדורה נוספת בת 50,000 עותקים; הספר זכה בשני פרסים ספרותים יוקרתיים, ויארג'ו וקמפ:לו; לא ירד חודשים ארוכים מראש רשימת רבי - המכר; ובשמונה חודשים, עד סוף השנה, נמכרו 110,000 עותקים שלו. ולוי קיבל מכתבים מנשים שהתלוננו על הבעל שחטף מידיהן את הספר בטרם סיימו לקרוא אותו, ותלונות הפוכות מבעלים... זהו ספר שיש בו אמירה תרבותית: דמויותיו מציגות יהודי אחר מזה שהיה במחנות, אך גם יהודי שונה מן האנטיתיזה שטופחה בארץ - ישראל, זו של היהודי החדש: הוא אינו נלחם בצד "הנשי" שבו. הפרטיזנים שבהם מדובר כאן עשו מעשים קטנים, שמשמעותם הצבאית מזערית. הם אינם ראויים ליותר משלוש שורות בספרי ההיסטוריה. ולמעשה, את רומאן ההרפתקאות הזה, המלא תעלולים שובביים, היה אפשר להגדיר כ"אנטי - פיקרסקה" קומית לעילא, אלמלא היו ברקע הנאצים והלאגרים. אבל לפנינו אנשים שבעיקר ידעו לשמור על כבודם ועל רוחם. היער והמרחבים הפתוחים, באותם ימים נוראים, הם בעצם חוויה עזה של חירות, שהדמויות, אחרי שיחזרו לעולם "המסודר" של "השלום", אולי אפילו עשויים להתגעגע אליה. אולם הריגוש שמעורר הרומאן אינו נובע רק מחיוניות הפרטים, או מן ההומאז' לרוח האנושית, לחוסנה ולחריפותה. דומה שהדבר החמקמק, המעניק לספר את כוחו, הן הבלחות האשמה המוזרות המלוות את הדמויות - אשמה מעורפלת, תשתיתית, שהיא אף עמוקה מרגשות האשמה של ניצולים כלפי המתים, וקודמת לתחושת הבושה שחיוים השורדים החיים, על שלא מתו במקום המתים. הצל הזר והמאיים הזה, שצף לאורך כל הספר, הוא שמעניק לו, במבט שני, את העומק הפסיכולוגי המסתורי והלא - מצוי שלו...