“ספר המביא לראשונה בעברית תרגום של אוסף מסיפורי החדית’ – התורה שבעל פה של המוסלמים. היא אמנם נקראת התורה שבעל פה או הסונה, אך מאז שהועלתה על הכתב, כל מוסלמי המכבד את עצמו מחזיק בביתו ספר או שניים של הסיפורים האלה – סיפורי הנביא מוחמד. את הביוגרפיה הזו, הערוכה פיסות פיסות, לקחו המוסלמים והפכו למערכת משפטית, הידועה בשם ה"שריעה". סיפורי הסונה של אל צחאבה הפכו לספר השני בחשיבותו לכל מוסלמי, אחרי הקוראן.

בסיפורי החדית ניתן להיתקל בקו תקיף כלפי היהודים, כמו לשם דוגמא סונה המספרת שיש לרדוף את היהודי עד חורמה, כך שאפילו העץ או האבן שהיהודי מסתתר מאחוריו יפתחו את פיהם ויסגירו אותו לידי רודפיו. יחד עם זאת ניתן למצוא בהם גם סונות מפוייסות יותר שבהם תקווה לחיים של אחווה עם עמי הספר (היהודים והנוצרים שני מכונים עמי הספר בקוראן) או סונות שראש בריא חיברן – כגון סונה בה מוחמד מפציר בחברו להעניק חום לילדיו על ידי חיבוקם ועוד..

לטעמי, סיפורי אלף לילה ולילה מעניינים יותר, ואם אינך מרגיש קרבה רגשית המוטבעת בך לנביא מוחמד, הסיפורים יראו קצת חיוורים. אף על פי כן, כפי שציינתי כבר בביקורת קודמת, כדי שספר יהיה קריא בשבילי הוא צריך להיות קצת בינוני, ואכן הספר ריתק אותי במשך כחודש ימים, ואף עשה לי חשק לרכוש גירסא באנגלית הכוללת את כל סיפורי החדית (מה שטרם עשיתי). כאן חשוב לציין את החסך שיש בתרגום ספרות מוסלמית לעברית, שהרי כיצד ייתכן שהספר השני הכי חשוב לדת האסלם תורגם לעברית רק בחלקו, כאשר המיעוט הערבי הגדול בארץ ביחס למיעוטים במדינות אחרות עושה את המדינה כמעט למדינה דו לאומית. לסיכום: היה מעניין ללמוד על דת אחרת, ולהיווכח שגם האסלם, בניגוד למה שחושבים אותו, הוא לא שטות כל כך גדולה, ומאחוריו ספרים עבי קרס ואף כללים לוגיים המאפשרים את קיומו.”

“אחד מרק שני אוספים ממה שידוע לי, שמתרגמים לעברית מסוגת החדית' המוסלמי. השני הוא "גינות הצדיקים: מדברי אדון השליחים" שתורגם על ידי מרכז דאר אלסלאם. אולי אגיע אליו יום אחד. דאר אלסלאם פרסמו אותו באינטרנט בחינם בכל מקרה, למי שמעוניין.

החדית' לאסלאם היא מעין "תורה שבעל פה", ובהקדמה הנהדרת מובהרים הקשרים בין שתי המערכות והדמיון ביניהן.
החדית' היא לכאורה אמירות, מעשים וכו' של הנביא מוחמד שהועברו דרך שרשראות מספרים עד להעלאתם על הכתב. כבר בתחילת ההעלאה על הכתב של הסוגה הזו היו הרבה מאוד חדית'ים שעסקו באופן חשוד במצב הגיאופוליטי של ימי כתיבתם, או סתם טקסטים מאוד לא אמינים, אז המוסלמים פיתחו שיטה לבחינת מהימנות חדית' ולדירוג לפי המהימנות. הדרגה הכי גבוהה היא "צחיח", ובאוסף המתורגם הזה מובאות רק חדית' שהן צחיח בעיני המוסלמים.
את החשיבות של החדית' הצחיחים ידגים זה: החדית' של אל בוח'ארי, שמתורגמים כאן, נלמדים במערכת החינוך המוסלמית במדינת ישראל החל מגילאי יסודי.

האוסף הזה מביא חדית'ים מאוד מגוונים שעוסקים במגוון תחומי חיים ונושאים, חלק ארוכים ומורכבים, חלק הם בקושי משפט, חלק שטותיים להחריד (יש כאן חדית' על בדואי שמשתין במסגד של מוחמד, ואחד אחר על כך שמוחמד אומר שהוא היה הורג את כל הכלבים אם הם לא היו יצירי אללה), חלק מחרידים להחריד (מתורגם כאן החדית' הידוע לשמצה על כך שצריך להילחם ביהודים עד שכשיהודי יתחבא מהמוסלמים מאחורי אבנים, האבנים יגידו למוסלמי כדי שהוא יבוא ויטבח בו), חלק דווקא די יפים (בעיקר על החשיבות של מעשים טובים ומוסר חברתי בתוך קהילת המוסלמים), והרבה מהם מלמדים על אורח החיים הבסיסי בחברה האסלאמית המוקדמת.

סה"כ זה מאוד קולח לקריאה, בטח ובטח שלעומת הקוראן, וחוויית הקריאה הרבה יותר מעניינת בגלל ריבוי הנושאים שהוזכר לעיל.
מה שכן, בסוף האוסף הזה קופלביץ מתרגם חיבור קצר של ארבעים חדית'ים (זו הייתה סוגת פרסום חדית'ים ידועה), והרבה חדית'ים שם הם חזרה פחות או יותר על החדית'ים של אל בוח'ארי שמתורגמים בשאר הספר. אז.. כפילות די מיותרת.”