מתוך נסיון ממושך בסיוע לאנשים בקשייהם, מעלה רולו מיי את השקפותיו על אמנות הריפוי עצמה.
הוא נוטל אותנו אל מעבר לפסיכולוגיה ולפסיכיאטריה המסורתיות, אשר מתעלמות ממטרותיו ומערכיו העמוקים של הפציינט, כגון יוקרה, כוח ורוך.
דאגות אנושיות אלו הן כה בסיסיות, עד כי הן מקבלות בחיים חשיבות רבה יותר מעצם ההישרדות.
"כאשר אתה רואה אדם כצירוף של דחפים וכוחות קובעים, יש לך הכל מלבד זה שמתנסה בהתנסויות אלו, הכל, מלבד האדם עצמו."
רולו מיי אינו נמנה עם אלה המסתפקים בתיוג הנאורוזה כאי יכולת להסתגל.
ההסתגלות זהה לנאורוזה: וזה בדיוק הקושי לגביה.
"חיונית היא ההסתגלות, שעל ידה יכול מרכזו של האדם להישמר, שהיא בדרך לקבל את אי הוויה כדי לשמר הוויה מעטה כלשהיא.
ובמרבית המקרים, חסד הוא ההורס הסתגלות זו."