“בבית שגדלתי בו לא היו ממתקים אבל תמיד היו עוגות. לא משהו מפונפן. בסך הכל היו חמישה סוגי עוגות שאמא שלי היתה מכינה, שוקולד, גבינה, עוגת גג, עוגת קוקוס ובעונה גם מישמשים או אפרסקים. הן היו טעימות אבל עד היום עוגות זה לא משהו חגיגי בעיני, זה יותר יומיומי ובסך הכל אני לא מתה עליהן. מעדיפה סתם שוקולד.

גם ספרים היו אצלנו המון. הסלון בבית שלנו היה צר וארוך. על אחד הקירות הצרים היו תלויים בחוסר סדר מופגן שישה מדפים שעל כל אחד מהם היו מונחים ספרים. לאורך אחד הקירות האחרים עמדו שתי כונניות של מדפים שהגיעו כמעט עד התקרה, ספריות קראנו להן, אולי מפני שגם הן שימשו רק מעמד לספרים. רוב הספרים שהיו שם התחלקו בין שלוש קטגוריות עיקריות: ספרי פסיכולוגיה, בכללם ספרי הדרכה מינית וספרים שעוסקים בגיל ההתבגרות, ספרי פילוסופיה וספרי היסטוריה. בזמן שרוב הילדות בגילי קראו חסמבה אני קראתי את המהפכה הצרפתית של סובול או את בעידן האלימות. את דו"ח הייט הייתי משננת. וכמו עם העוגות, ספרים מהסוגים האלה הפסקתי לקרוא פחות או יותר כשעזבתי את הבית ההוא. חשבתי שהספיק לי.

איכשהו איזה לילה נטול שינה ומעבר מביקורת לביקורת הובילו לזה שפתחתי את אוגוסט 1914. גם להצטער על זה שבין כל הספרים אמא שלי לא החזיקה שום דבר של טוכמן. יכול להיות שאם היא היתה עושה את זה הייתי אוהבת לקרוא גם ספרי מתח, כי אחת התחושות הבולטות שהיו כשקראתי אותו היא שהכל יכול לקרות. לא חשוב שאני יודעת מה הסוף, כמה זמן נמשכה המלחמה ההיא, איך פחות או יותר היא התנהלה וכמה אנשים נהרגו שם, לא הפסקתי לקוות שהטובים ינצחו. ומהר. שהאנגלים יעשו את מה שמצפים מהם, שלצרפתים יהיה שכל, שמשהו לא יעבוד אצל הגרמנים ושהרוסים יגלו יכולות שאין להם.

זה אחד הספרים המרתקים שקראתי, ספר שמצליח להנכיח את האישיות שהיתה למקבלי ההחלטות ואת ההשפעה שלה עליהן, להניח את השיקולים שנלקחו בחשבון ולעשות הפרדה מצויינת בין מה שהיה ידוע לכל מדינאי או גנרל לבין הידיעות ההסטוריות שיש לנו בדיעבד.

התסכול שמלווה אותו קשור בהבנה שבסופו של דבר מדובר באנשים, חלקם הלא גדול אמנם כאלה שיש להם היכולת לנתח ולהבין את משמעות המעשים שהם עומדים לעשות, רק שלא תמיד יש מי שיקשיב להם, מכל מיני סיבות, אבל רובם שבויים בדיסיפלינות ולא מאפשרים למציאות כפי שהיא לבלבל אותם ולהביא לבחינה מחודשת של מה שאפשר לעשות. ומסתבר שלא רק בכביש זה לא מספיק להיות צודק. וגם חכם לא. לפעמים חשוב לא פחות להיות נחמד או להתחשב באגו של שאר האנשים. ככה כשאתה צודק וחכם יש לך גם יותר סיכוי להשפיע על מישהו.

עוד דבר שהספר מדגיש הוא האתוסים הלאומיים והשימוש הטקטי שנעשה בהם ככה שיחד עם הנגשה סלקטיבית של המידע יווצר המורל הלאומי שיוכל לשרת את האסטרטגיה. זה מעורר לא מעט שאלות ביחס למצב היום. לכאורה בעידן חופש המידע שימוש מהסוג הזה הוא כאילו לא אפשרי, רק שכשמסתכלים על מה אנחנו יודעים ולא יודעים אני חושבת שלא קרה שום שינוי אמיתי. גם בעידן הזה בסופו של דבר למנהיגות יש את מירב השליטה באופן שבו המידע מעובד ומוגש לנו כציבור. מעט מאד אנשים טורחים ללקט בעצמם עובדות ולבחון מציאות פוליטית דרך אמצעי תקשורת מגוונים ובלתי תלויים זה בזה. את רובנו מאכילים רוב הזמן בכפית ומי שמחזיק בכפית הזאת, על פי רוב יש לו גם אג'נדות וגם אינטרסים.

עכשיו, למרות שעוד לא קראתי אותו, רכשתי והנחתי על מדף הספרים של הילדים גם את מצעד האיוולת. שיהיה.”

“[מאה שנים למלחמה הגדולה]

לרגל השנה העגולה למלחמה הגדולה, היא מלחמת העולם הראשונה, ממשיך אני בחזרה לספרים שמספרים את סיפורה.

*

זה קרה בשבוע שעבר, בעצם ממש בשבת שעברה, גיליתי את הכוחות שלי, ככה בטעות, ובו זמנית בטלוויזיה שידרו ידיעה קצרה, היסטורית כזאת, על רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד, ואמרו שם שבגלל הרצח פרצה מלחמת העולם הראשונה.
בעוד אני מקשיב ומשתאה, נזכרתי בסרט סופרמן 1, ואיך הוא היה עצוב שאהובתו נבלעה ככה ברעידת האדמה שניות ממש לפני שהספיק להצילה, ואיך הוא הסתובב ככה סביב כדור הארץ, בניגוד לכיוון סיבובו, והצליח להחזיר את הזמן לאחור, הצליח לחזור ולהיות במקום הנכון, בשעה הנכונה, ולהציל את לויס ליין אהובתו, ואת העולם כולו.

ואז בגלל שבדיוק גיליתי את כוחותיי, ניסיתי גם אני, הסתובבתי די הרבה פעמים, כדי להגיע ל-28.6.1914 ולמנוע מגַברילוֹ פּרינציפּ לבצע את הרצח הזה. שמח וטוב לב, פניתי לי לאיזה בית קפה בסרייאבו, בו תכננתי לחכות ולראות איך העולם יראה בלי מלחמת העולם הראשונה - ולתדהמתי לא עברו מספר שבועות והמלחמה פרצה!!! שוב!!! בלי הרצח!!!...

אז ניסיתי שוב, הסתובבתי, וכל פעם ניסיתי משהו אחר, לשכנע את הקייזר, לדבר עם המלך, לאיים על הצאר... ונאדה, כלום... תמיד אותה תוצאה אומללה מלחמת עולם.

*

יש לפעמים אירועים שאי אפשר למנוע, לא משנה מה תעשה, הכוח כבר פעל יותר מידי, הלחץ עבר את נקודת האל חזור, והפיצוץ יבוא, שנייה יותר או פחות זה לא משנה, הוא יבוא.

ככה גם ב-1914.

האנושות כולה עברה את נקודת האל חזור, ולא היה ניתן לעשות כלום חוץ מלחכות שהלחץ יתפוגג בהתכתשות של שנים בכל רחבי העולם.

המודרניות, המדע והתעשייה – בלבלו את האדם, ועשוהו לאדון העולם (בכאילו), לשולט על איתני הטבע (בדימיונו), והאדם שתחושת כוח בידו, תמיד יפעילו, לרוב לרעה, ורק לבסוף שיאבד את היקר מכל יבין כמה הוא טעה.
כל האנשים הללו התעלמו משלטי ונורות האזהרה לאורך כל השנים שלפני – למשל ב 1912 - אסון הטיטאניק– בו פאר יצירת האדם – טובע תוך דקות בגלל שריטה שעשה לו הטבע, לא העיר את האדם מטיפשותו.

הסדר האווילי בעולם, של אצולה אל מול פשוטי העם, מלוכה מול עבדות, הלך והתערער – אולם אותם "מורמים מעם" לא וויתרו, לא חשבו, ובעניים פקוחות ועיוורות ניסו לבטל את הבלתי נמנע, וסחבו איתם את העולם למרחץ דמים.

הלאומיות, זאת שנולדה בעשרות שנים שלפני, ויצרה אנשים שמשוכנעים שהלאום זה הטבע, והדגל זאת האמת, והאחר הוא האויב, הזינה בשמחה את מוחות האנשים, שהסתערו בשמה, בשורות שורות חשופות, אל מול תתי המקלע.

ולבסוף משפחה וקנאה ורגשי נחיתות... דודנים! הם שעמדו זה אל מול זה במערבולת הזאת...
איך אפשר תגידו, איך? לא מספיק שכולם רוצים מלחמה, אז שמים את ניקי, וילי וג'ורג'י הדודנים מעליה? (מי אלה? אה... ניקולס הצאר, ווילאם הקייזר, וג'ורג' המלך).

אח... כן ... במערב אין כל חדש.

אוגוסט 1914 הוא הסיפור על אותם ימים, שלפני המלחמה, ועל החודש הראשון שלה.
זהו ספר מדהים שמדגים את אי התוחלת ואי היכולת למנוע.
ברברה טוכמן – בצורה מופלאה מביאה את כל המתרחש, ואת האנשים יום אחר יום... ואתה לומד, על המלוכה, והמשפחה, והטירוף, והקונספציה, והעיוורון, והייאוש, והאשמה, והמוות.
על איש אחד שמתחבא שם בין דפי הספר, על הדיפלומט היחיד שניסה באמת למנוע אותה, קרל מקס ליכנובסקי - וזה שרובינו לא שמע עליו מספר יותר מכל דבר על כמה רצו רב האנשים באותה תקופה, באותה המלחמה.

זהו ספרה הטוב ביותר לטעמי – שהוא הדוגמא העילאית למצעד האיוולת, לכמה שאנחנו מסכנים ורק בגללינו – לסיבה בגללה נכתב בספר אחר כי "כל אסונו של האדם בכך שנגזר עליו להפוך לאנושות".

בגלל הספר הזה שוקד אני על היסטוריה... בגלל הספר הזה אני לומד על אנשים... בגלל זה אני דואג יותר.

ספר מעולה!!! - (חייב לציין שהביקורת נכתבה בהשראת תוכניתו המצוינת של ערן סבאג בגל"צ!)

All these powers and I couldn't even save him” (Young Clark Kent, Superman 1978)"”

“בגיל צעיר היה מקום של כבוד על ארון הספרים שלי.
החזקתי שם את כל כרכי אנציקלופדיית "תרבות" המיתולוגיים, את מגדיר הציפורים, את עיתון הספורט משנת 1955 שמצאתי יום אחד ליד פח בקיבוץ ובו תמונות של הידגקוטי ! האגדי עדיין כשחקן פעיל וגם את סיפורי המיתולוגיה היוונית.
אפולו המואר, הרה העצבנית, זאוס הזקן ונפטון הרטוב מילאו עם ציוריהם המופלאים את דמיונותיי ושעותיי ואת מה שלא היה בין הדפים השלמתי בראש.
וכשקראתי שוב, בחודש שעבר, את המונומנט הזה של ברברה טוכמן, לא יכולתי שלא להיזכר בסיפורי המיתולוגיה היוונית.
אין דרך אחרת לתאר את אותם 10 ימים נוראיים באוגוסט 1914, עת דרסו מגפי האולנים הגרמניים את בלגיה ומחצית צרפת, תוך שהם מיישמים את "תוכנית שליפן" ב-98 אחוזי הצלחה.
ושני האחוז החסרים הללו הם הסיבה שהמלחמה נמשכה עוד שנים והסתיימה בתבוסת גרמניה במקום להימשך שבועיים ולהסתיים בנצחון מפואר של הקייזר ומולטקה הצעיר (הוא לא ממש היה צעיר אך היה צורך להבדילו ממולטקה הזקן, דודו הנרגן).
הקרבות המיתולוגיים בהם נפלו מאות אלפי ומיליוני בני אדם, הטבח המחריד של דור שלם באירופה, לידתה של "המאה הקצרה" (לדעת היסטוריונים רבים כך נקראת המאה ה-20, משום שרואים את תחילתה במלחמת העולם הראשונה וסיומה עם נפילת הגוש הקומוניסטי ב-1990) ושינוי של כל אספקט בחיים האנושיים, הם אלו שעושים את המלחמה הזו למיתולוגיה, כי אין שום דרך אנושית להגדירה.
כאמור, זו פעם שנייה שאני קורא את הספר. הפעם הראשונה, לפני 20 ומשהו שנים, לא החווירה לי את עוצמתו הכבירה, כי כנראה שצריך להגיע לגיל מסויים כדי לקלוט, להכיל ולעבד אותו.
כבנות ובנים לעם שנלחם, לוחם ולצערנו ימשיך עד עולם להילחם, כדאי מאוד לקרוא.
מילה על התרגום - מופלא. יש שם שימוש במילים בעברית שסביר להניח שרק 49 איש במדינה יכולים להבין וגם אם אינכם ביניהם, אין אפשרות שלא להתענג על השפה המדהימה - שגם היא כמובן שייכת למאה ה-20. במאה ה-21 עם המגיפות הזיהומיות הידועות בתור "ניו-מדיה" או "תקשורת המונים" אין שום סיכוי למפעל כה כביר.
אזהרה שתחסוך לכם כאבי ראש ועוגמת נפש - הספר לא מיועד למי ש:
ראה "מחוברים"
מעלה סטטוסים
משפשף את הסמארטפון שלו יותר ממה שהוא משפשף איברים אורגניים.
נאמר בלשון זכר, אך ברורררררר שמכוון לכל נקבה שתחפוץ בכך.”

“הספר נפתח במאורעות שהובילו לפרוץ המלחמה ומתמקד בארבע המדינות המרכזיות המעורבות בסכסוך: בריטניה, גרמניה, צרפת ורוסיה. אוסטריה והמבוך הבלקני הבעייתי מאוזכרים באופן שטחי. כשם שרומזת כותרת הספר, עניינו בתחילת הלחימה- מהשבוע האחרון של יולי ועד לשבוע הראשון של ספטמבר, 1914.
טוכמן מנתחת את התקופה ומפרטת את שורת ההחלטות המדיניות, רובן שגויות, שבאופן מרושל רדפו זו את זו באותם ימים נוראיים. ההתמקדות היא בשלש חזיתות: המערבית, המזרחית והים התיכון. לאחר הסבר דקדקני של שתי האסטרטגיות הצבאיות העקריות, תכנית שלייפן הגרמנית עבור שתי החזיתות (מע'-מז') ותכנית 17 הצרפתית- על מוזרותן ופתלתלותן, ושל האישיויות שעצבו אותן- היא ממשיכה ומסבירה כיצד הן נכשלו.
הפרקים שעניינם הפלישה לבלגיה וצפון צרפת מרתקים. בתאור האופן הברוטלי בו נהגו הארמיות הגרמניות באזרחים ובערים בהן עברו המותיר רושם עז על ההרס של העיר הבלגית לוון (Louvain) על אוצרותיה או של הקתדרלה הסמלית ריימס, מטילה טוכמן את האחריות הבלעדית לפרוץ המלחמה והפרת הנייטרליות הריבונית של בלגיה על גרמניה.
טוכמן מקדישה פחות תשומת לב לחזית המזרחית. היא מתמקדת בקרב טננברג (ע"פ הערכות- 78,000 הרוגים ופצועים, 92,000 שבויים לצבא הרוסי; 13,000 הרוגים ופצועים לצבא הגרמני בקרב שארך 4 ימים) ובאמצעותו מצביעה על הטעויות שבתכנית שלייפן- גרמניה היתה צריכה לצמצם במהירות את כוחותיה בחזית המערבית על מנת שיתמכו בזו המזרחית.
הפרק המרתק והמורכב ביותר מתאר את המערכה בים התיכון. בפרק זה מתואר המרדף של אניות כוחות הברית אחר אנית המלחמה גואבן (Goeben). הבריטים שגו. הם לא ידעו לאן מתקדמת הגואבן עד שכבר היה מאוחר מדי. הגעתה של האניה הגרמנית אל הדרדנלים הובילה את האימפריה העותמאנית, שהיתה נייטרלית עד כה, לצדד בכוחות הציר. כתוצאה מכך נותקה גישתה של רוסיה אל נמלי הים התיכון והמסחר הימי שלה הופסק- ירידה של 95% ביבוא\יצוא שסלל את הדרך לצרות הלאומיות המתמשכות של הרוסים עד למהפכה שהתפוצצה שלש שנים מאוחר יותר.
הספר מסתיים בתאור הקרב על המארן בו נהרגו 80,000 ונפצעו 170,000 חיילים צרפתיים, 1700 הרוגים ו- 11,300 פצועים בריטיים וסה"כ 250,000 הרוגים ופצועים גרמניים במשך 8 ימי לחימה. בתום הקרב הזה הצליחו כוחות הברית להדוף את ההתקדמות הגרמנית לעבר פאריז וכך הנצחון המהיר לו קיוו הגרמנים ירד מהפרק, והצדדים התחפרו להם בשוחות למשך ארבע שנים ארוכות ומדממות.

כל המדינות המעורבות נהגו בטפשות, אך הצרפתים היו אבסורדים. הגנרלים הצרפתים קבעו ששימוש במכונות ירי אינן תואמים לכללי הקרב המסורתיים וששימוש בהן מעיד על פחדנות. כמו כן הם סרבו להפרד ממדי הצבא המסורתיים- מכנסיים אדומים בהירים וז'קט כחול- ולא הבינו שהם שווי ערך לענידת מטרה על הצוואר ומעליה שלט ניאון בוהק- 'נא לירות לכאן'. עפ"י תפיסתם לא היה זה רק מן השערוריה, כלי ירי ומדים מוסווים, אלא גם עלבון לחייל הצרפתי. כשעלה הרעיון להשתמש בכלי ירי 'גדולים', טענו מפקדי חיל הרגלים שתותחים רק יעכבו את התקדמותם. עכשיו, תארו לעצמכם המוני חיילים צרפתים מסתערים להם במכנסים אדומים וחרבות שלופות, מצויידים באומץ רב ובגבורה, אל מול רובים אוטומטים- מבלי לרכך את שטח האויב באמצעות ארטילריה, טרם ההסתערות.
רבים מהגנרלים תמכו בתורת "כח הרצון" של ניטשה, לפיה הבן אדם יכול ליצור עולם בצלמו- אך ורק בעזרת כח הרצון. אין זה משנה מיהם או כמה אוייבים עומדים מולו, כל עוד האומץ עומד לצדו. כשהארמיות שלהם נהדפו לאחור על ידי ארמיות גדולות יותר בעלות כח אש חזק ועדיף, כאשר כוחן נחלש בעקבות בעיות אספקה- מהרו אותם גנרלים לתלות את האשמה בחוסר האומץ (או כח הרצון) של החייל הפשוט.
הלקח המתבקש הוא שאפשר לשנות את הטכנולוגיה, אך לא מן ההכרח שבני האדם יבינו את משמעותו של השינוי.

אוגוסט 1914 מתאר עולם שהשתנה לעד ואת הקושי של בני האדם המאכלסים אותו להבין כיצד שינויים אלה מעבדים את ההסטוריה שלו. הספר מצביע על הסכנה שבקבעונות תפיסתיים, במיוחד כשאלו מבוססים על תכניות שתקתקו לפרטיהן במשך עשורים ארוכים. הוא עוסק בחוסר הרצון להודות בטעויות- אפילו כשהראיות מצביעות על העובדה- אנשים בשר ודם שלמו בחייהם על טעויות אלה, במקום להודות בטעויות.

ואז הם התחפרו בשוחות”