מתוך קינת העורב - ארץ יתומה:
ברינק,
הדרך חשוכה, לפידים לבנים בוערים, אבל עיניי עיוורות מייאוש.
הקץ אוחז בי בציפורניו ואין הוא מרפה. אני נמצא על סף המוות, במקום שבו השמש עצמה מסתתרת. הרוחות אינן נושבות כאן, ואת הדיונות הרחבות מטלטל רק הצער.
אילו הכול היה אחר, היית אתה יושב בחיקי, ואהובתי הייתה שרה לנו שיר ערש תחת צל הגן של ביתנו. אבל האמת רחוקה מזה. שירת העש היחידה שנשמעת היא שירתם של אסירי המחוזות, והיא גורמת לאוזניי לדמם מכאב.
זמני קרב ובא. אני לא מצטער על ההקרבה. נתתי לדילם הארורה הזדמנות שנייה, ואני לא רוצה לדעת כלל מה תעשה בה. ועם זה, אני מרחם עליה כי עתה היא לכודה כפי שהייתי אני לכוד זמן כה רב. נפרדתי מזיכרונות הזעם ששכנו בי כמבוכים מפותלים של ברכות ארס. פעם כעסתי כל כך, אבל כעת התרוקנה נפשי מן הזעם. ציפורני העורב אינן מקננות עוד בעמקי לבי, וחרב נצחוני אבדה לי בקרב האחרון. השתחררתי מן הישויות שכלאו את גורלי. אני שלם עם ההרגשה הזו, אבל לא אשקר ואומר שהעצמה הזו אינה חסרה לי.
לפני זמן רב, כשעדיין היינו אבירים בממלכה, מתו כמה מחברינו. למצוות המלך, הלכנו להשליך את גופותיהם בסלפור. כשדמה הירח לעינו הקורצת של חתול הבר, הטלנו את הגופות אל מעבר לסיפון האנייה וצפינו בהן שוקעות באפלת הים. כה כעסתי באותו הליל עד שרציתי לקרוע את העולם לגזרים. ואכן, בחצות ניצבתי על הספינה המיטלטלת ופצחתי במו ידיי את עורה של דילם לשניים. אור לבן ובוהק ערפל את ראייתי. ייתכן שזה היה המוות בכבודו ובעצמו. אבל כעת אין לכך כל חשיבות.
משאלתי היחידה היא לשוב ולקרוא לך "בן יקר".
בן יקר, שכח אותי לחלוטין
והצל את הארץ..."