הכול התחיל בעצם מהתמונה הזאת: בצד ימין רואים את ניק,
בשמאל את סקי, ובאמצע יושב דני.
ניק הוא כלב גוֹלדֶן ר־ֶטריוֶור גדול וחזק, בן שלוש ע־שרה. סקי
הוא כלב הַסְקי ס־יבירי עם עיניים כחולות, רק בן שנתיים, אבל
כשהוא מתחיל לרוץ שום דבר לא יכול לעצור אותו, ודני הוא
סתם בן אדם. הוא מטפל בשניהם, משחק איתם, מבריש אותם,
מוציא אותם לטיולים, נותן להם אוכל ולוקח אותם לדוקטור
לבנשטיין כשהם חולים או כשצריך לתת להם חיסונים.
"וחוץ מזה," אומר ניק, "הוא גם עולה לנו על העצבים
בצורה די מעצבנת, מבלבל את המוח, מטרטר בשֵׂכל ובא
אלינו בטענות מהבוקר עד הערב ומהערב עד הבוקר! אפשר
למות ממנו!"
התמונה הזאת של דני, ניק וסקי נמצאת במחשב בחדר של
דני, וכשניק עובר שם עם סקי, הוא תמיד אומר לו, "תראה איזו
תמונה נחמדה זאת היתה יכולה להיות, אם הבעיה הקטנה לא
היתה יושבת לה באמצע, בין שנינו..."
סקי לא מבין איזו בעיה קטנה יושבת לה באמצע בין שניהם,
וניק אומר שלבעיה הזאת קוראים דני.
סקי חושב שהבעיה הקטנה לא קטנה בכלל. "בגובה היא
אפילו יותר גדולה משנינו," הוא אומר.
"נכון," מסכים ניק, "זאת הבעיה עם בעיות קטנות. הן
גדולות."
סקי שואל את ניק אם דני הוא בן אדם רע, וניק אומר שברור
שהוא לא בן אדם רע, אבל הוא בכלל לא פוצי מ־וצי!
"הוא איש מוזר כזה שאוהב אותנו וכועס עלינו באותו זמן,"
אומר ניק, "ואני בטוח שאם היינו הילדים שלו הוא כל הזמן היה
מבלבל לנו במוח, 'הכנתם שיעורים? תכינו שיעורים! סידרתם
את החדר? תסדרו את החדר!' ... די! כמה אפשר?"
"אפשר לחשוב שאנחנו עובדים אצלו," אומר סקי.
"נכון מאוד! ואל תשכח שהוא לא מרשה לנו לעשות שום
דבר בבית!"
"זאת ממש חוצפה מצִדו!" מסכים סקי, "רק תזכיר לי מה
הוא לא מרשה לנו לעשות בבית?"
"לסחוב אוכל מהשיש במטבח ולעשות פיפי," אומר ניק,
"איך שכחת? הרי אתה עושה את זה כל יום."
"כן!" אומר סקי, "אבל כל פעם אני שוכח."
"אז מה אתה מתפלא שהוא כל פעם מתעצבן עליך?"
סקי אומר שהוא מתפלא כי הוא לא מבין למה אסור לסחוב
אוכל, הרי האוכל טעים ולמה אסור לעשות פיפי בבית, הרי
זה כזה כיף. וניק אומר שהוא בעצמו לא יודע.
"גם כשאני הייתי גור קטנצ'יק," אומר ניק, "גורצ'יק כמוך,
עשיתי בהתחלה בבית, וכעסו עלי והוציאו אותי החוצה, והיום
אני עושה רק בחוץ, ותהרוג אותי אם אני מבין למה!"
"אני בעצמי לא מבין. מה יש בחוץ שאין בבית?!" אומר
סקי, "הרי בבית כל כך נקי ומסודר, והרצפה מבריקה כמו ראי,
וממש תענוג לעשות עליה."
"אתה צודק," אומר ניק, "אבל לבני אדם יש היגיון עקום. אין מה
לדבר איתם! ומה שהכי מעצבן זה שדני בעצמו עושה בבית!"
"אני יודע," אומר סקי, "הוא הולך לחדר הקטן הזה וסוגר
את הדלת, כדי שלא נדע מה הוא עושה שם."
"אבל עלינו לא עובדים!" אומר ניק, "אם הוא רוצה שאנחנו
נעשה רק בחוץ, שיעשה גם הוא רק בחוץ! לפחות שייתן דוגמה
אישית! כשהוא יוצא איתנו בבוקר ואנחנו עושים, שיעשה גם!
לא חוכמה לדרוש מאיתנו דברים שאתה לא דורש מעצמך!"
*
לדני יש דודה באנגליה שקוראים לה שילה, וניק וסקי שומעים
אותו מדבר איתה בטלפון לעתים קרובות.
לפי השיחות שלהם, הם תכף הבינו שהיא אישה נחמדה
שאוהבת מאוד בעלי חיים, כמו כל האנשים הנחמדים, ויש לה
אפילו חתול, שזה קצת איכס אבל יותר טוב מכלום.
פעם הם שמעו את דני מספר לשילה כמה קשה לו ללכת
עם שניהם ברחוב, בגלל שהם מושכים אותו לכל הכיוונים.
סקי מושך אותו קדימה, ניק אחורה, והוא ביניהם, יד אחת פה,
יד שנייה שם, ואם פתאום מופיעים בסביבה חתול או כלב,
סקי מזנק עליהם בבת א־חת כמו טיל. ואם לא מתכוננים למכה
של סקי מצד ימין ולמשיכה של ניק מצד שמאל, אפשר להגיע
מהר מאוד לבית חולים.
עד שיום אחד נמאס לדני משניהם, והוא קשר את שתי
הרצועות אחת לשנייה, נתן לסקי לגרור את ניק ועוד אמר,
"יאללה, תלכו כבר לעזאזל ומצִדי תגיעו לקוטב!"
ניק כל כך נעלב כשהוא שמע את זה, שהוא נכנס לדיכאון
עמוק מ־תחת ל־ספה, ולמחרת הוא בכלל לא רצה לצאת החוצה,
ודני לא הבין מה קרה לו!
"הבנאדם הוציא אותנו משוגעים!" אמר ניק, "אתה יכול
לתאר לעצמך מה חושבים עלינו עכשיו באנגליה?! איזו בושה!
איזה ביזיון!"
"אבל למה אתה לוקח את זה ללב?" שאל סקי, "הרי זה
נכון, אנחנו באמת מושכים אותו לכל הכיוונים!"
"אז מה?" שאל ניק, "כל דבר נכון צריך ישר לרוץ ולספר
לכולם? מה אתה, קריין חדשות?"
זה היה הרגע שבו החליטו ניק וסקי שהם מוכרחים להציל
את הכבוד האבוד שלהם ולתקן את הרושם הרע שלשילה יש
עליהם, כי שילה היא אנגלייה, ובאנגליה, כידוע, כל הכלבים
מחונכים ולא מתנהגים בצורה כזאת!
ניק הציע לשלוח לשילה מכתב ולספר לה בדיוק מי הם
באמת, ולהגיד לה שהם בטוחים שעם טיפ ט־יפה מאמץ והמון
רצון טוב אפשר למצוא בהם גם הרבה דברים טובים.
סקי אמר שלכתוב זה רעיון טוב ושאל את ניק אם הוא
יודע לכתוב.
ניק חשב רגע ואמר, "שאלה טובה!"
"והתשובה?" שאל סקי.
"קצת פחות! מרוב התלהבות, שכחתי לגמרי שצריך גם
לדעת לכתוב. חבל! אם הייתי חושב על זה קודם, הייתי אומר
לך שנלך לשילה ונספר לה את כל מה שרצינו לכתוב!"
"זה רעיון!" אמר סקי.
"נכון! חבל שלא חשבתי על זה קודם!" אמר ניק, "ממש
חבל!"
"אבל עוד אפשר לעשות את זה."
"לעשות מה?" שאל ניק.
"ללכת אל שילה ולספר לה את מה שרצינו לכתוב!"
"איזה רעיון נהדר!" התפעל ניק, "כל הכבוד, סקי!"
סקי אמר תודה, ולרגע לא חשב אפילו להזכיר לניק שהרעיון
היה בעצם שלו.
"שמע!" אמר ניק, "נעשה טיול לאנגליה, נגיע אליה הביתה,
נדפוק בנימוס בדלת, וכשהיא תפתח נגיד, 'היי, שילה, האו האו דו יו דו, ומה שלומך? אנחנו יודעים שאנחנו לא צריכים
להציג את עצמנו, כי כבר שמעת עלינו מספיק ודי ויותר מדי
מהסיפורים של דני. אבל אנחנו חושבים שהגיע הזמן שתכירי
אותנו ותשמעי גם מה שיש לנו להגיד.'
"ושילה, שהיא אנגלייה ובגלל זה גם מנומסת, תחייך אלינו
ותשאל אם אנחנו רוצים להיכנס, ואני ישר אגיד לה שאנחנו
נשמח להיכנס וגם לאכול עוגיות, כי שמענו כל כך הרבה על
העוגיות האנגליות הנהדרות, וחבל שלא נטעם מהן אם כבר
באנו עד לכאן!"
"סיפור יפה," אמר סקי, "יש לזה המשך?"
"אלא מה?" אמר ניק, "חשבת שנבקש עוגיות ולא יהיה
לזה המשך?
"שילה תתיישב בכורסה ואנחנו על השטיח מול קערה גדולה
של עוגיות, ואני אגיד לה, 'שילה היקרה! אין מי שמכיר אותנו
טוב יותר מעצמנו, וכששומעים את הסיפורים של דני עלינו,
אפשר לחשוב שאנחנו שני שדים וזה ממש לא נכון.
"'כמו שאת בטח יודעת, לכל מטבע יש שני צדדים: צד
א', צד ב' וצד ג'.
"'ואנחנו מבקשים ממך לא לקחת יותר מדי ברצינות את
מה שצד א' אומר על צד ב' וצד ג', שזה אנחנו, כי אני וסקי
כל כך נעלבנו ממה שדני סיפר לך עלינו, שהחלטנו לברוח
מהבית ולבוא עד אנגליה כדי לספר לך את האמת!
"'אנשים שמכירים אותנו טוב יגידו לך בצדק שאנחנו
חמודים, מתוקים, חכמים, מסורים, נאמנים, זריזים, אינטליגנטים,
מהירים, נבונים, צייתנים, רגישים, אנושיים, מבריקים, יפים,
נחמדים, בקיצור: מגניבים!
"'את מכירה הרבה אנשים שאפשר להגיד עליהם רבע ממה
שאומרים עלינו?'"
היתה דממה. סקי חיכה שוב להמשך הסיפור, וניק שתק
וחשב לעצמו, אם אני אדבר כל כך הרבה, העוגיות בסכנה!
אי א־פשר לסמוך על סקי שלא יחסל אותן וחבל מאוד לבזבז
עוגיות אנגליות מצוינות על הַסְקי ס־יבירי!
ניק החליט להעביר לסקי את התפקיד המכובד להציג את
עצמם בפני שילה, כדי שבזמן שסקי ידבר הוא יוכל להתרכז
בעוגיות.
"נו, תמשיך!" אמר סקי שישב וחיכה להמשך.
"שמע, סקי," אמר ניק, "חשבתי שאולי זה לא הוגן שאני
אעשה את כל הדיבורים, אז אתה תגיד לה את זה!"
"לא, תודה," אמר סקי, "אני מעדיף לשמור על העוגיות."
"מה קרה לך?" שאל ניק, "בזמן שאתה תדבר אף אחד לא
יאכל את העוגיות!"
"ואחר כך?"
"שנינו," אמר ניק ושאל את עצמו אם סקי קורא מחשבות.