“זו לא היתה אהבה ממבט ראשון, בין הספר הזה לביני. בתחילה אפילו הכימיה לא היתה מי יודע מה, ויותר מפעם אחת חשבתי לנטוש. נדרש ממני מאמץ מסויים כדי שאתחבר אל הספר הזה. ואני בכלל לא מאמינה ב"לעבוד על היחסים". לדעתי קשרים המצריכים "עבודה" עליהם אינם מצדיקים את הטירחה. אבל נתי ק. המליצה עליו (תודה!), אז חשבתי שחייב להיות בו משהו, והמשכתי. ולאט לאט עמדתי השתנתה. לא אהבה גדולה והתמכרות, כמו שאני מחפשת בספרים, אבל בהחלט חיבה והבנה, וגם זה לא מעט.
זה תאור של קהילה קטנה של איכרים בכפר נידח ומבודד באלפים האוסטריים, האיכרים עובדים את האדמה בעבודה קשה, כולם מכירים את כולם מקדמת דנא, מבודדים משאר העולם ומתרכזים במה שקורה באותו כפר עם אותן משפחות. הספר הוא בעצם אוסף של סיפורים המסופרים מפי - ועל - הנשים בכפר, כשהגברים משמשים רקע. הסיפור מקיף בערך מאה שנים - מסוף המאה ה 19 ועד סוף המאה העשרים, כמעט. הוא כתוב בפרקים קצרים כשכל פרק מספר סיפור של דמות מסויימת, בתקופה מסויימת.
הספר הזכיר לי מאד את סיפוריו של בשביס-זינגר ב"תשמעו סיפור". [למרבה האירוניה גם לזינגר יש ספר בשם "הנחלה", שלא קראתי]. גם "תשמעו סיפור" מורכב מסיפורים - חלקם פיקנטיים - על קהילה קטנה וצפופה של יהודים פחות או יותר באותה תקופה בה מתרחש המסופר בספרה של ליפי.
הספר כתוב בחינניות, הסיפורים מעניינים למדי אבל קשה היה לי להתמצא בסבך הדמויות עם השמות הדומים או הזהים, וקשה היה לי לזכור את תחילת הסיפור - שהופיע אולי באחד הפרקים המוקדמים, והמשכו באחד הפרקים הממשיכים.
בסיכומו של דבר חיבבתי את הספר הזה והתעניינתי בו. אבל נדרש לי לקרוא יותר משליש ספר - וזה ספר קטן, 224 עמודים בלבד - לפני שהסכמתי להתחייב. וזה, תודו, דורש די הרבה נכונות להשקיע, שבדרך כלל אין לי. בעלי משמעת עצמית המוכנים לקרוא ספר שאינו תמיד קל ולא תמיד זורם יוכל להפיק מידה של הנאה מהספר הזה.”