אני באה מארץ טראגית בשם אפגניסטן.
חיי התעקלו בתפניות בלתי שגרתיות, אך מבחינות רבות, סיפורי הוא סיפורו של דור. במשך שלושים שנות חיי עברה ארצי סבל מתמיד של מלחמה. רוב האפגנים בני גילי וגם צעירים יותר מכירים רק מרחץ דמים, עקירה וכיבוש. ברית־המועצות פלשה לארצי כשהייתי תינוקת בזרועות אמי. כשהייתי בת ארבע הוכרחנו משפחתי ואני לחיות כפליטים באיראן ולאחר מכן בפקיסטן. מיליוני אפגנים, בהם בני משפחתי, נהרגו או הוגלו במהלך שנות השמונים השסועות ממלחמה. כשהרוסים הסתלקו סוף־סוף ומשטר הבובות שלהם הופל, חווינו מלחמת אזרחים אכזרית בין אדוני מלחמה פונדמנטליסטים, ואחריה את עליית שלטון הטאליבן המושחת והימי־ביניימי.
לאחר היום הטראגי, 11 בספטמבר 2001, רבים באפגניסטן חשבו שעם נפילת הטאליבן הם עשויים סוף־סוף לחזות במעט אור, צדק וקידמה. אבל זה לא עמד לקרות. אותם אנשים שטענו שהם עוזרים לאפגנים, בגדו בהם שוב. יותר משבע שנים לאחר פלישת ארצות־הברית, אנו עדיין מתמודדים עם כיבוש זר ועם ממשלה שמגובה על ידי הממשל האמריקני וגדושה אדוני מלחמה שזהים בכול לטאליבן. במקום להעמיד את הרוצחים האכזריים הללו לדין על פשעי מלחמה, ארצות־הברית ובעלות בריתה מקדמות אותם לעמדות כוח שמהן הם ממשיכים להשליט טרור על האזרחים האפגנים.
ייתכן שדברים אלה מזעזעים אתכם, משום שהאמת בנוגע לאפגניסטן הוסתרה מתחת למסך עשן של מילים ושל תמונות, מלאכת מחשבת קפדנית שנוצרה בידי ארצות־הברית ובעלות בריתה מנאט"ו, ואשר מופצת שוב ושוב, ללא כל עוררין, בידי התקשורת המערבית.
ייתכן שגרמו לכם להאמין שהצדק שב אל ארצי ברגע שהטאליבן הודח מעמדת הכוח שלו. בנשים אפגניות כמוני, שמותר להן להצביע בבחירות ולהגיש מועמדות לפרלמנט, מנפנפים כהוכחה לכך שארצות־הברית הביאה את הדמוקרטיה ואת שוויון זכויות האישה לאפגניסטן.
אבל כל זה הוא שקר, אבק בעיני העולם.
אני החברה הצעירה ביותר בפרלמנט האפגני, אבל הודחתי ממושבי הפרלמנטרי ואיימו עלי ברצח, משום שאני אומרת את האמת ביחס לאדוני המלחמה ולפושעים בממשלת הבובות של חמיד כרזאי. כבר שרדתי לפחות חמישה ניסיונות התנקשות ומזימות אינספור. עקב כך אני נאלצת לחיות כפליטה בתוך ארצי שלי. אחד מדודי המהימנים מנהל את מערך האבטחה שלי, ואנו עוקרים לבתים שונים כמעט מדי לילה כדי להקדים את אויבי.
כדי להסוות את זהותי עלי לנוע תחת מסווה הבורקָה הכבדה, שבשבילי היא סמל לדיכוי האישה, בדומה לתכריכים עבור אנשים חיים. אפילו בימי הטאליבן האפלים, יכולתי לפחות לצאת החוצה תחת מעטה הבורקָה, כדי ללמד ילדות בכיתות מחתרתיות. אבל כיום אני לא מרגישה מוגנת מתחת לבורקה שלי, למרות השומרים החמושים שמלווים אותי. אורחי עוברים בדיקה ביטחונית ואפילו את הפרחים בחתונתי היה צורך לבדוק, מחשש שהטמינו בהם פצצות. אינני יכולה להגיד לכם את שם משפחתי או את שמו של בעלי, משום שזה יסכן אותם מאוד, ומסיבה זו גם שיניתי שמות נוספים בספר זה.
אני קוראת לעצמי ג'ויָה - כינוי שאימצתי בתקופת הטאליבן, כאשר עבדתי כפעילה במחתרת. לשם ג'ויה יש משמעות גדולה בארצי. סארוואר ג'ויה היה סופר ומשורר אפגני שדגל בחוקה ולחם בחוסר הצדק בתחילת המאה העשרים. הוא העביר כמעט עשרים וארבע שנים מחייו בבתי־כלא, ולבסוף נרצח משום שלא היה מוכן להתפשר על עקרונותיו הדמוקרטיים.
אני יודעת שעקב סירובי להתפשר על עקרונותי ועל התנגדותי לאדוני המלחמה ולפונדמנטליסטים או לרכך את נאומי המוקיעים אותם, גם אני עלולה להצטרף לג'ויה ברשימת האפגנים הארוכה שמתו למען החירות. אבל אי אפשר להתפשר על האמת. אני לא מפחדת ממוות בטרם עת, אם הוא יקדם את הוצאת הצדק לאור. אפילו הקבר לא יוכל להשתיק את קולי, משום שיש אחרים שימשיכו לאחר מותי.
עצוב לדעת שבאפגניסטן להרוג אישה זה כמו להרוג ציפור. ארצות־הברית ניסתה להצדיק את הכיבוש שלה בדיבורים ריקים על "שחרור" הנשים האפגניות, אבל אנחנו נותרנו כלואות בארצנו שלנו בלי אפשרות להשיג צדק ועדיין נשלטות על ידי פושעים שונאי נשים. הפונדמנטליסטים עדיין מטיפים לכך ש"אישה צריכה להימצא בביתה או בקבר." ברוב המקומות אישה עדיין לא יכולה להופיע בציבור בלי הבורקה או ללכת ברחוב בלי קרוב משפחה גבר. בנות עדיין נמכרות לנישואים. גברים המבצעים מעשי אונס יומיומיים אינם באים על עונשם.
חיי הגברים כמו גם הנשים באפגניסטן קצרים ולרוב גדושים באלימות, באובדן ובסבל. תוחלת החיים כאן היא פחות מארבעים וחמש שנה - גיל שבמערב נקרא בשם "גיל העמידה". אנו חיים בעוני מייאש. שבעים אחוז מהאפגנים - נתון מזעזע - מתקיימים על פחות משני דולרים ליום. מעריכים שיותר ממחצית הגברים האפגנים ושמונים אחוז מבין הנשים הם אנלפביתים. בשנים האחרונות מאות נשים הקריבו את עצמן - פשוטו כמשמעו, שרפו את עצמן למוות - כדי להימלט מייסוריהן.
זו ההיסטוריה שבה אני חיה, וזהו המצב הטראגי שאותו אני פועלת לשנות בעזרת רבים אחרים. ערכי אינו גדול מזה של אף אחד מבני עמי הסובלים. הגורל וההיסטוריה הפכו אותי ל"קולם של חסרי הקול", אלפי ומיליוני האפגנים הרבים שסבלו עשרות שנים של מלחמה ושל חוסר צדק.
במשך שנים האיצו בי תומכי לכתוב ספר על חיי. תמיד התנגדתי לכך, משום שאיני מרגישה בנוח לכתוב על עצמי. אני מרגישה שהסיפור שלי כשלעצמו אינו חשוב. אבל בסופו של דבר חברי שיכנעו אותי לכתוב ספר זה כדי לדבר על מצוקת העם האפגני מנקודת המבט של בת לדור המלחמה של ארצי. הסכמתי להשתמש בניסיוני האישי כדי לספר על ההיסטוריה הפוליטית של אפגניסטן, תוך התמקדות בשלושת העשורים האחרונים של שלטון רע ומדכא. הסיפור על מסע הבחירות המסוכן שניהלתי כדי לייצג את עניי המחוז שלי, המתקפות הגופניות והמילוליות שסבלתי כחברת פרלמנט, והמזימה הערמומית והלא־חוקית להדיח אותי מתפקידי הנבחר - כל אלה מאירים את השחיתות ואת חוסר הצדק שמונעים מאפגניסטן להפוך לדמוקרטיה אמיתית. לכן זה אינו רק הסיפור שלי, אלא סיפורו של עמי הנתון במאבק.
ספרים רבים נכתבו על אפגניסטן לאחר הטרגדיה של ה-11/9, אך רק מעטים מהם מציעים תמונה שלמה ומציאותית של עברה של אפגניסטן. רובם מתארים לעומק את מעשי האכזריות והעוולות של שלטון הטאליבן, אבל בדרך כלל מתעלמים או מנסים להסתיר את אחת התקופות האפלות ביותר בהיסטוריה שלנו: תקופת שלטונם של המוג'הידין הפונדמנטליסטים, בין השנים 1992 ו-1996. אני מקווה שספר זה יסב את תשומת הלב אל הזוועות שעוללו אדוני המלחמה שמהם מורכבת כעת ממשלתו של כרזאי.
אני גם מקווה שהספר יתקן את הכמות העצומה של מידע מוטעה שמופץ בנוגע לאפגניסטן. האפגנים מוצגים לעיתים בתקשורת כאנשים נחשלים, כטרוריסטים, כפושעים וכנגררים ותו לאו. דימוי מוטעה זה מסוכן מאוד לעתיד ארצי ולמערב כאחד. האמת היא שהאפגנים הם אנשים אמיצים ואוהבי חירות, בעלי תרבות עשירה והיסטוריה גאה. אנו מסוגלים להגן על עצמאותנו, לקיים שלטון עצמי ולקבוע את עתידנו.
אבל אפגניסטן משמשת זה זמן רב מגרש משחקים קטלני ב"משחק הגדול" שבין מעצמות־העל, למן האימפריה הבריטית והאימפריה הסובייטית ועד לאמריקאים ובעלי בריתם. הם ניסו לשלוט באפגניסטן באמצעות חלוקתה. הם נתנו כסף וכוח לבריונים ולפונדמנטליסטים ולאדוני המלחמה שגרמו לעמנו סבל נורא. אנחנו לא מעוניינים שישתמשו בנו לרעה ושיתארו אותנו בפני העולם בצורה מסולפת. אנו זקוקים לביטחון ולידם המושטת של חברינו ברחבי העולם, אבל לא ל"לוחמה בטרור" האינסופית הזו, בראשות ארצות־הברית, שהיא למעשה מלחמה נגד העם האפגני. העם האפגני אינו טרוריסט, אנו קורבנות הטרור. כיום אדמת אפגניסטן מלאה מוקשים יבשתיים, כדורים ופצצות - אבל מה שאנו באמת זקוקים לו הוא בתי־חולים, מרפאות ובתי־ספר לבנים ולבנות.
הסתייגתי מכתיבת סיפור חיים זה גם משום שתמיד חשבתי שתחילה יש לכתוב ספרים על הפעילים הדמוקרטים הרבים שהוצאו להורג, הגיבורים והגיבורות הסודיים של ההיסטוריה האפגנית. אני מרגישה אותו דבר ביחס לחלק מהפרסים שקיבלתי מקבוצות בינלאומיות לזכויות האדם בשנים האחרונות. קודמי ראויים לכך יותר ממני. אני חשה כבוד גדול לזכות בהכרה, אבל אני רק מייחלת לכך שהיה אפשר לתת ליתומים ולאלמנות של אפגניסטן את כל האהבה והתמיכה שלהן זכיתי אני. הפרסים וההוקרה שייכים בעיני לכל בני עמי, וכל תואר כבוד שאני מקבלת רק מוסיף לתחושת האחריות שלי כלפי מאבקנו המשותף. מסיבה זו כל רווחי מהספר הזה מיועדים לתמיכה במיזמים הומניטריים דחופים באפגניסטן, שמטרתם לשפר את חיינו.
בעודי כותבת את המילים האלה המצב באפגניסטן מחמיר והולך, ולא רק מבחינת הנשים אלא מבחינת האפגנים כולם. אנו לכודים בין שני אויבים - הטאליבן מצד אחד וכוחות ארצות־הברית/נאט"ו וחבריהם, אדוני המלחמה, מנגד. הכוחות החשוכים בארצנו צוברים עוצמה עם כל מתקפה אווירית של בעלות הברית שקוטלת אזרחים, עם כל פקיד ממשל מושחת שמשמין משוחד ומִגניבה ועם כל פושע שחומק ממשפט צדק.
במהלך מסע הבחירות שלו דיבר נשיאה החדש של ארצות־הברית, ברק אובמה, על משלוח של עשרות אלפי חיילים זרים נוספים לאפגניסטן, אבל הוא לא מחה כנגד המגיפות התאומות - השחיתות והכאוס - שהתעצמו בעקבות פעולותיהם של אדוני המלחמה ושהורסות את ארצי. אני יודעת שבחירתו של אובמה הפיחה תקוות גדולות בקרב רודפי השלום בארצות־הברית, אבל ככל שזה נוגע לאפגנים, התגבור הצבאי של אובמה ימיט רק סבל ומוות נוספים על אזרחים חפים מפשע, ובו־זמנית לא יחליש כהוא זה את הטאליבן ואת אל־קאעידה. אני מקווה שהלקחים שבספר זה יגיעו אל הנשיא אובמה ואל קובעי המדיניות שלו בוושינגטון, ויזהירו אותם שהעם האפגני דוחה את הכיבוש התוקפני שלהם ואת תמיכתם באדוני המלחמה ובברוני הסמים.
בעלי דעות דמוקרטיות באפגניסטן לחמו במשך עשרות שנים על זכויות האדם וזכויות הנשים. ההיסטוריה שלנו מוכיחה שלא ניתן לכפות ערכים אלה על ידי כוחות זרים. לעולם איני מתעייפת לומר לקהל שומעי ששום אומה לא יכולה לתרום חירות לאומה אחרת. העם עצמו צריך ללחום על הערכים האלה, ולנַצח. ערכים אלה יכולים לצמוח ולפרוח רק כאשר הם נשתלים בידי האנשים באדמתם שלהם ומושקים בדמם ובדמעותיהם.
יש לנו באפגניסטן אמרה שיקרה מאוד לליבי, "האמת היא כמו השמש: כשהיא עולה, איש אינו יכול לחסום או להסתיר אותה". אני מקווה שספר זה וסיפורי יעזרו קצת לעזור לשמש להמשיך לזרוח, ולעורר אתכם לפעול למען השלום, הצדק והדמוקרטיה בכל מקום שבו אתם נמצאים.