במצבי קונפליקט נשאלת השאלה בין אנשים, בין קבוצות ובין מדינות האם וכיצד ניתן להגיע לדיאלוג, לדבר במקום להילחם. המאמץ הוא קודם כל להגיע להכרה הדדית, וזאת דווקא במצב שבו מתן הכרה עלול להתפרש כביטול עצמי. יש רגעים שבהם הדבר קורה, כמו בלחיצת היד ההיסטורית בין יצחק רבין ליאסר ערפאת ב-13 בספטמבר 1993 בשידור חי העבירה רעד בקרב מליוני ישראלים ופלסטינים.
כשנקשרת שיחה במצבי קונפליקט, כל דובר הוא ברצונו או בעל כורחו נציג של הקבוצה, ועל כן צד בקונפליקט. משום כך, השיחה מתגלגלת שוב ושוב אל הגבול שלה, למצב חסימה, שבה כל צד חש שהאחר אטום, וזה מתסכל, מעצבן, מרתיח. חוסר ההבנה מגביר את החשד, את חוסר האמון, החרדה והזעם. המשוחחים מגיעים בפועל בגופם לגבול הדיאלוג ביניהם. כדי לצאת וכדי לעבור את המחסום יש להכיר בגבול כחלק מהדיאלוג.
התנאי לכך, וזאת בניגוד אולי לתחושת הבטן, הוא לא רק להיות בעל יכולת-להבין אלא גם בעל יכולת-לא-להבין. כדי לשמוע צריך לפעמים לעצור את המשמעות, לפזר את המשמעות, לא להבין, להגיע דווקא אל המקום שבו לא רק האחר אטום אלא פתאום אתה הוא האטום. זהו המקום החשוב בדיאלוג במצב של קונפליקט. כשהצדדים אינם עטים זה על זה, אינם מתחנפים ואינם מתחבאים, אלא אכן ניצבים מול, פנים אל פנים.
ספרה של מיה כהנוב עוקב אחר קבוצת סטודנטים ישראלים - ערבים ויהודים - שנפגשו במשך שנה ושוחחו ביניהם. כהנוב מתעדת ומפרשת את השיחות בקבוצה ואת השיחות הפנימיות של כל צד. היא חושפת את המחסומים בדרך להכרה, ומראה כי התשובה לשאלה "האם יש עם מי לדבר?" היא מורכבת ואינה מצויה בהכרח על פני השטח, וכי הפוטנציאל לשינוי מצוי לאו דווקא במה שנאמר, אלא בערעור פנימי, בסדקים הנוצרים בגבולות הזהות, דרכם מחלחלים פנימה דברי האחר.
עבודתה של מיה כהנוב על דיאלוג במצבי קונפליקט היא יוצאת דופן בתחום מחקרי דיאלוג, ובוודאי בין מחקרי דיאלוג בין יהודים לערבים. היא מקיפה, פרטנית, מבוססת תיאורטית ומעוגנת במחקר שיטתי שנעשה ברגש ולא רק ברגישות, ויש בה חידוש הפותח פתח למחשבה נוספת על פגשים דיאלוגים, ועל דיאלוג בכלל.
פרופ´ זלי גורביץ, האוניברסיטה העברית בירושלים
הדיאלוג בין המחברת לבין המעורבים בדיאלוג והמונולוג הפנימי בינה לבין עצמה מתבסס על מעורבות בנושא המפגש בין יהודים לערבים פלסטינים. דיאלוג מרובה זה חושף את האמביוולנטיות, הסתירות הפנימיות והמאבקים המתקיימים בתוך כל מחנה, ומתוך כך מאפשר חשיפה לקולות אחרים וקולות של אחרים. הוא גם חושף את האפשרויות האנושיות מרחיקות הלכת הגלומות במפגש עם האחר ומצביע על הפוטנציאל שיש בדיאלוג לשבור חומות מנטאליות ורגשיות. בנוסף, הוא מצביע על הפוטנציאל שיש בדיאלוג לשבור חומות מנטאליות ורגשיות. בנוסף, הוא מצביע על הדיאלוגים הפנימיים המתקיימים בתוך התודעה של המשתתף היחיד, בו בזמן שהשיח הגלוי נותר מונולוגי וסגור. כך הדיאלוג מתגלה כתהליך דינמי, מורכב, רב-מתחים ומתמשך, שאמנם אינו מוביל לתפרון, אך הוא מוכרח להמשיך להתקיים, משום שאם הוא יסתיים - יסתיים הכול. זהו ספר חובה לכל העוסקים בחקר הסכסכוך ולכל המעוניינים שהסכסוך יתנהל באופן אחר גם אם אין לו פתרון, ובוודאי פתרון בלתי צודק.
פרופ´ עזיז חיידר, אוניברסיטת אלקודס, מכון ון ליר בירושלים, ומכון טרומן לקידום השלום, האוניברסיטה העברית בירושלים.