מתחת למלים הנבונות, השקולות והמדודות של אורה ניזר מסתתרות נשימות קצרות, רוחשים קולות מוזרים ונחבאים שרידי הנשיכות.
כמו בשיר שהעניק לספר את שמו, "משחקים בחצר הפנימית", ´פלונטר הקולות´ המתהווה עם הקריאה בשירים הולך וחונט את הגוף החי בתחבושות תיל; דוקר, פוצע ומרפא.
הרהורים על אודות הנישואין והבדידות, תחושת ההחמצה הלא-מוגדרת, זכרונות הילדות ההולכת ומתרחקת - כל אלה מותחים את מיתר מחשבותיה של ניזר "לירית החץ האחד שאיננו"; משהו שב ונדרך בה בכל שיר ושיר, מתכונן לירייה או למהלומה, ולבסוף צונח ברפיון פתאומי אל החידלון.
"את העמקים", אומרת ניזר, "אי אפשר / להניח על השולחן בנחת".
על כן מוליכה המשוררת את קוראה בעקבות קולה, במחילות החרדה, ולראשו פנס הכורים של מלותיה.
את מה שפורר הפחד יאחה השיר, כ"קמטים שלאחר מתיחה" ה"חוזרים אל מקומם", "כמו סדין לאחר גיהוץ", ומקצה המחילה יהדהד הקול כהבהובים אחרונים של אור:
כאן גרה אשה ילדה
מאז הצעקה הראשונה שלה
בבית חולים "הירקון" שכבר אינו קיים
מחפשת את האמת האחת, לדעת לתמיד
אם הצעקה עדין נשמעת.
אורה ניזר נולדה בתל-אביב, 1949, דור שני למשפחה יוצאת תימן. את רוב שנותיה השקיעה בחינוך, ועבדה כגננת, כמורה מחנכת וכמורה לילדים אוטיסטים ופסיכוטים בבית חולים לפגועי נפש. למדה הוראה בסמינר לוינסקי, ייעוץ חינוכי ותולדות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן והשלימה לימודי מוסמך בניהול החינוך.
כן למדה לימודי מוסמך בספרות העברית באוניברסיטת תל אביב.
ניזר היא בוגרת בית הספר לשירה הליקון, וזה כעשר שנים חברה בקבוצת כתיבה. השתתפה בפסטיבל הבינלאומי לשירה "שער" 2009 ובתערוכה הישראלית-פלסטינאית באוניברסיטת תל-אביב 2010.