“רוב הזמן חשבתי שאני קוראת ספר של סופר בריטי. זו בדרך כלל מחמאה בעיני. ואז כשקצת חקרתי עליו - אין המון איזכורים שלו - התברר לי שהוא תורגם בכלל משבדית. זו היתה ההפתעה השנייה שלי לגבי הספר. רוב הספרים השבדים שקראתי - גם אלה שאהבתי - התאפיינו בחוסר מוחלט של הומור, או אלה שהיו קומיים כביכול - בהומור אובססיבי משהו (כמו "הזקן בן מאה...") וההומור בספר הזה הוא משהו שונה לגמרי. זה הומור מריר, עוקצני למדי, כזה שלא תמיד מצחיק. זה הומור של אנדרסטייטמנט - יותר רמזים מתאור מפורש ושל אנלוגיות שצריך להיות מרוכז כדי לתפוס. הסיפור משאיר אותך תוהה לגבי הספר שקראת זה עתה, ואיך תגדיר אותו.
אפשר לקרוא לו ספר פנטסיה: הוא מתאר עולם של צעצועי פרווה (הדברים החמדמדים האלה, שהם צעצועי פעוטות או שכשאין משהו יותר מבריק משמשים מתנה למי שלא יודעים מה לקנות לו) הדמויות מהסוג הזה יכולות לרמוז על סיפור ילדים, או נוער. זה לא זה (חס וחלילה!) אף לא זה. דייויס מצטייר בעיני ככותב ציני שכותב באופן אליגורי על בני אדם - לאו דווקא הנחמדים שבהם, ודאי לא על עולם אוטופי. סיפור המסגרת מספר על אריק הדוב שהיום הוא נשוי באושר וחי חיים בורגניים להחליא, אבל בנעוריו ניסה הכל וחי חיי פושע אלים. היום - כשיש לו מה להפסיד - הוא מקבל הצעה שאי אפשר לסרב לה מהמאפיונר עבורו עבד בעבר: או (שאתה עושה בשבילי משהו פלילי עכשיו) או (שמי שישלם את המחיר תהיה אשתך האהובה). ואריק הדוב אוסף את הכנופייה הישנה ויוצא לפעולה. עלילה לא יוצאת דופן במיוחד.
המסגרת הסיפורית משמשת את דייויס לתאר את העולם שברא באופן מפורט, ובצבעים חזקים. התאור גם חיצוני - בתים כחולים וסגולים, רחובות ירוקים ואדומים - אבל בעיקר תכונות אנושיות להבהיל, המרכיבות תמונה של האנושות כפי שאנחנו מכירים ולא אוהבים. תכונות כמו רדיפת כבוד וכסף, אכזריות, התעללות, קנאה וקטנוניות מאכלסות את דמויותיו יחד עם (מעט מדי) ידידות, אהבה וחיבה. יש בו עולם תחתון פעיל, פערי מעמד, עוני ויאוש, ביורוקרטיה שתלטנית, חוקים שנוצרו על מנת להפירם, יחסי משפחה מורכבים ומזימות אין סופיות.
והנה מה שיש לאחת הדמויות להגיד על דמויות המאכלסות את עולמו:
הדיקטטור לעולם אינו משפיל מבטו כה נמוך שיהיה עליו לחזות בתוצאות מעשיו.
הסדיסט יודע שהוא שואף למשהו שאיננו.
הפסיכופת הוא סבתא טובה הלוכדת פרפרים והורגת אותם בחשאי.
כתוב היטב, מחייב מאמץ מסויים מצד הקורא, מאמץ שהשתלם לי, לפי דעתי.”