“הטקסטים המובאים כאן הם מהיצירות הקדומות של התרבות הוודית, אם ההינדואיזם, הבודהיזם והג'ייניזם, ובת הדת האינדו-אירופאית העתיקה שהביאה לנו במקביל גם את דתות יוון, רומא, פרס, גרמאניה וכו'.
למעשה, הטקסטים הכי עתיקים של התרבות הוודית הם, ובכן, הוודות. מזמורים נבחרים מהריג וודה, החלק הכי עתיק של הוודות, תורגמו לעברית, ויצא לי לקרוא את התרגום ולכתוב עליו כאן לפני כשנה וחצי. אמ;לק - נהדר ומומלץ מאוד, כדאי גם להכיר את הוודות לפני שנכנסים ליצירות המופיעות כאן, כי מטבע הדברים הן מאוד מושפעות מהוודות ובמידה רבה מפרשות אותן ומצטטות מהן.
הדבר נכון במיוחד בקשר לחיבורי הברהמנות, שהם מעין הסברים על הפן הרעיוני - מיסטי של הפולחן הוודי המדוקדק.
כלומר, אם בהתחלה הדגש היה על הפעולה בלבד, ועל מזמורים שמהללים את האלים ומושרים בזמן הפולחן כיצירות שבח בלי אמירות מהותיות על מקום האדם באירוע הזה, אז בחיבורי הברהמנות יש תחילה של חיפוש אחרי משמעות, בתור צד שווה ערך לפעולה עצמה.
יש בברהמנות שוב ושוב אזכורים לכך שמי שלא מבין את המשמעות של טקס פולחן מסוים, לא יקבל ממנו את מלוא ערכו.
האופנישדות הן עוד צעד קדימה מהברהמנות, בכך שהן הופכות את המשמעות לעיקר ואת הפולחן לתלוי במשמעות. יש כאן כמה אופנישדות שממש שמות את המשמעות בלבד במרכז, למשל טקסט קצר שנמצא כאן שטוען למען ביטול פולחן מסוים, אם המאמין מבין את המשמעות של הפולחן הזה בתוך עצמו במקום הביצוע המכני שלו.
זה די מרתק לראות את המבט החברתי של התרבות הוודית מתחיל להיכנס יותר ויותר אל הפרט. כמובן שזה לא אינדיבידואלי ברמה המערבית הקיצונית, או אפילו ברמה של הבודהיזם, ההינדואיזם המודרני וכו', אבל המעבר הזה מפולחן טקסי ומכני משהו לחיפוש משמעות הוא מעניין ואני רואה אותו בכל דת בערך. כלומר, הרפורמציה בנצרות, הביקורת של נביאי המקרא על עסקנות בתי המקדש והדגש על הקשר האישי עם האל בדמות עשייה מוסרית, ההתפתחות של הסופיזם באסלאם, הצמיחה של כתות המסתורין והחיבורים האורפאיים בדת יוון העתיקה, וכו' וכו'..
לגבי המיתולוגיה הוודית שמופיעה כאן:
יש הרבה התמקדות בסיפורי בריאה, ונשאלת השאלה האם הברהמנות והאופנישדות עוסקות בזה באופן אינטנסיבי, או שהמדגם המייצג שהובא לפנינו כאן הביא אחוז יחסי גדול של הנושא הזה מתוך כלל התוכן? אין לי תשובה על כך.
סיפורי הבריאה נחמדים, מאוד מוזרים.. כלומר, ברובם האל הבורא יוצר את העולם ב.. ובכן.. נקרא לזה עינוג עצמי. מה שהכי מעניין בסיפורים האלה זה עד כמה אפילו האלים כפופים לחוקי הפולחן הוודי. כלומר, האל הבורא יוצר באמצעות הפולחן הוודי בחלק מהמקרים, והאלים משיגים את כוחותיהם דרך הפולחן הוודי. האלמוות מגיע אליהם כי הם מתרגלים את בניין המזבח באופן הנכון ביותר, והם גם מחויבים לכל החוקים המדוקדקים של הטקסים בעצמם, וגם - וזה הכי הפתיע אותי - מסתירים המון מידע מבני האדם בכוונה, כדי שהם לא יקבלו כוחות סמי אלוהיים בעצמם.
יש מנטרה שחוזרת על עצמה בכל הטקסטים כאן, ולפיה "האלים אוהבים את הנסתר". כלומר, הטקסטים האלו טוענים שהם מביאים לבני האדם ידע שהאלים לא בהכרח היו מעוניינים שיהיה להם. יש אפילו טקסט אחד שמשווה את בני האדם לבהמות קניין של האלים, את הידע הסודי לכוח שמשחרר אותם מהשעבוד לאלים, ומסכם בכך שהאלים מעוניינים שנמשיך להיות הקניין שלהם ולהקריב להם קורבנות וכו' ללא מחשבה יתרה מתוך הרצון הטבעי של בעל קניין לשמור על רכושו. זה פשוט מדהים.
יש כאן כמה סיפורי מיתולוגיה שמתחברים למוטיבים שרואים גם בדתות אחרות, שני הבולטים בעיניים היהודיות שלי הם סיפור על מבול (שכאן מתרחש בלי שום סיבה או הסבר), וסיפור על קורבן אדם שנעצר ברגע האחרון בהתערבות אלוהית.
ה-מטרה של כל הידע המובא כאן היא להביא את האדם לאלמוות לאחר המוות הגופני שלו.
המחברים של הטקסטים הללו מאמינים שלאחר המוות הגופני האדם יכול להתגלגל בגלגול נשמות בעולם הזה, לעלות ל"עולם האבות" ולחיות שם לעד או למשך זמן מוגבל (תלוי במחבר) על המנחות והטקסים שהוא ביצע במהלך חייו ובניו יבצעו לאחר מכן. ברגע שה"אוכל" שהטקסים הללו מביאים לו נגמר האדם מת שוב.
ויש את אלו שמאמינים שכל ההוויה הקיימת היא דבר אחד, חלק מהיישות הבוראת (ברהמן), ועם המוות אפשר לחזור ולהתאחד עם היישות הזו אם מודעים לאמת הזו ומקבלים אותה.
בזה למעשה רוב הטקסטים מתעסקים, בטענה לאחדות ונצחיות הקיום ובהגעה לאחדות הזו לאחר המוות.
הטקסטים עצמם הם.. ובכן, די מתישים.
יש כאן הרבה חזרתיות בתוך היצירות, בעיקר כי הן היו יצירות בעל פה במשך כמה אלפי שנים, אז היה צורך בנוסחאות כאלו למען הזיכרון של כל כך הרבה טקסטים כל כך מורכבים.
ואם מדברים על המורכבות, אז משהו שחורה לי זה שאין כאן מספיק הערות לטעמי לטקסטים היותר קשים כאן.
למשל, הטקסט החותם את האוסף הוא אופנישדה שלמה (קטהה אופנישד), כתובה בלשון שירית יפייפיה, שנמסרת ברובה כנאום של אל המוות לילד שמבקש ממנו לדעת על הקיום לאחר המוות. זה טקסט מקסים לקריאה, האהוב עליי באוסף מבחינת השפה שלו, אבל הוא קשה מאוד להבנה.. הבנתי חלקים מסוימים, אבל אחרים הם קצת לא ברורים בפואנטה שלהם.
הרבה פעמים יש בטקסטים כאן השוואות בין תופעות קוסמיות לבין תופעות בקיום הפרטי בתור חיזוק לטיעון שלהם שהכל הוא אחד ונובע מהברהמן, והצירופים שנעשים כאן די מוזרים.. למשל, שמיעה מוקבלת לכיוונים, הירח מוקבל לשכל וכו'.. זה חוזר על עצמו בהמון טקסטים בתור סוג של חוכמה מיוחדת שצריך להבין שעומדת מאחורי כל הטקסים ו.. לא יודע, לא ממש הבנתי את האובססיה הוודית הזו לחזרה על הנקודה הזו.
אני קיוויתי לקרוא כאן טקסטים פילוסופיים יחסית, אבל היצירות הללו לא מאוד הגיוניות או קוהרנטיות בהגשה שלהן, ואם יש כאן רעיונות פילוסופיים מעבר ל"אחדות הקיום" הזו, אני פספסתי אותם.
ממה שהבנתי אופנישדות מאוחרות יותר הן יותר שיריות ועוסקות במשמעות יותר מאשר הפולחן, בעוד אופנישדות מוקדמות יותר וברהמנות הן ההיפך. ממה שראיתי באוסף שהובא כאן, עושה רושם שהדגש היה על אופנישדות מוקדמות וברהמנות, ואולי זה לא הדבר הכי מעניין להנגיש לקורא כללי יחסית כמוני, שלא מתעניין באופן עמוק בתרבות הוודית אלא קורא עליה כהשכלה כללית.
אגב, הבהגווד גיטא גם נחשבת לאופנישדה מאוחרת, מה שכנראה מחזק את הנקודה שלי.. המתרגם גם מעיר שיש דמיון בין הקטהה אופנישד לבין הגיטא, והקטהה היא הטקסט האהוב עליי כאן בפער גדול.
בכל מקרה, יש כאן קטעים מוזרים באופן מקסים ומצחיק מאוד, סיפורים טובים פה ושם, והמבט הזה על תרבות כמעט חייזרית בהשוואה לתרבות שלי הוא בהכרח מבט מרתק מבחינתי.
אולי אני צריך לגשת מתישהו לאיזה תרגום אנגלי לאופנישדות שלמות (כאן תורגמו רק פסקאות נבחרות מאופנישדות, מלבד שתי אופנישדות שתורגמו בשלמותן) עם הררי הערות שוליים, אולי שם אני אבין משהו שכאן לא הבנתי.
לסיום, כמה קטעים שאהבתי:
(עמוד 91, ברהד ארניקה אופנישד 1.4.10)
מי שיודע: "אני ברהמן" הופך לכל [העולם ה]זה. אף אחד מן האלים אינו שולט בו ואינו יכול למנוע זאת. הוא נהיה לָעצמי שלהן. אבל מי שסוגד לכוח אלוהי אחר [וחושב]: "ההוא אחֵר ממני, ואני אחֵר ממנו", לא יודע, והוא כמו חיית מקנה של האלים. כמו שמקנה רב יועיל לאדם, כך כל אדם ואדם מועיל לאלים. לא רצוי לאבד אפילו חיית מקנה אחת, ורבות לא כל שכן, לכן הם אינם מעוניינים שבני האדם יידעו זאת.
(עמוד 93, ברהד ארניקה אופנישד 1.4.15 - 16)
ובכן, מי שעובר הלאה מן העולם הזה מבלי שזיהה את העולם שלו, אינו יודע אותו ואינו נהנה ממנו, כמו [שלא נהנים מ]וֶדה שלא דוקלמה, או [מ]מעשה אחר שלא בוצע. אפילו מי שעושה כאן [בעולם הזה] מעשה [פולחני] עתיר ברכה מבלי לדעת זאת, מאבד לבסוף את [מה שצבר בזכות המעשה] שלו. עליו לראות את עצמו (ātman) כעולם. [מה שצבר בזכות] המעשה של מי שרואה את עצמו כעולם אינו אובד. הוא בורא מתוך העצמי כל מה שהוא משתוקק אליו.
או אז [נעשה] העצמי הזה לעולם בעבור כל היצורים: בכך שהוא מקריב ומגיש מנחות הוא משמש כעולם לאֵלים. בכך שהוא משַנן [את חלקו בוֶדה] הוא משמש כעולם לחוזים. בכך שהוא מגיש מנחה לאבות, ובכך שהוא שואף לצאצאים, הוא משמש כעולם לאבות. בכך שהוא מוצא מים ועשב למִקנֶה, הוא משמש כעולם לחיות המִקנֶה. בכך שבבתיו שוכנים חיות טרף ובעלי כנף [למיניהם, לרַבות הקטנים ביותר] עד הנמלים, הוא משמש להם כעולם. כשם שמישהו מבקש לדאוג לעולם שלו שלא ייפגע, כך כל היצורים מבקשים לדאוג למי שיודע זאת, שלא ייפגע. אכן זה עניין ידוע, שנחקר היטב.
(עמוד 110, שטפטהה ברהמנה 10.4.3.3 - 11)
האלים פחדו מפְּרָגַ'פָּטִי, מן השָנָה, מן המוות, מן הסוף [בחושבם]: "שלא יביא לסוף החיים שלנו באמצעות הימים והלילות". (4) הם ביצעו את טקסי הפולחן: את המנחה לאש, את טקסי הירח החדש והמלא, את הטקסים העונתיים, את טקס כפיתת חיית הקרבן, ואת טקס הסומה. כשהם ביצעו את טקסי הפולחן הללו הם לא זכו לאלמוות.
(5) הם גם בנו את המזבח [בטקס הקמת המזבח]. הם ערמו לבֵנים מסוג פרִיקְשִיט בלי לספור אותן, לבֵנים מסוג יג'וּשְמָטִי בלי לספור אותן, ולבנים מסוג לוֹקַמְפְּרְנָה מבלי לספור אותן. כך יש העושים אף בימינו, בחושבם "כך עשו האֵלים". הם לא זכו באלמוות.
(6) הם התפללו והתאמצו, מתוך שאיפה לזכות באלמוות. אמר להם פְּרָגַ'פָּטִי: "הרי אתם לא מניחים את כל הצורות שלי: או שאתם מגזימים, או שאינכם משלימים את המהלך".
(7) הם אמרו לו: "גלה לנו איך להניח באמצעותן (באמצעות הלבֵנים) את כל איבריך במקומם".
(8) הוא אמר: "הניחו שלוש מאות ושישים לבֵנים מסוג פרִיקְשִיט, שלוש מאות ושישים לבנים מסוג יג'וּשְמָטִי ועוד שלושים ושש, ואז הניחו עשרת אלפים ושמונה מאות לבנים מסוג לוֹקַמְפְּרְנָה. כך תניחו במקומן את כל הצורות שלי, ותהיו לבני אלמוות.
האֵלים אכן הניחו [את הלבֵנים באופן הזה], וכך נעשו האֵלים לבני אלמוות.
(9) המוות אמר לאֵלים: "כך ייעשו כל בני האדם לבני אלמוות. ואז מה יהיה חלקי?"
הם אמרו לו: "מעתה אף אחד אחר [מלבדֵנו] לא יהיה לבן אלמוות יחד עם גופו. מי שיהיה לבן אלמוות באמצעות ידע או מעשה, יזכה לכך רק לאחר שתיקח את חלקך, לאחר היפרדו מן הגוף".
כשהם אמרו "באמצעות ידע או מעשה" [הם התכוונו לכך ש] הידע הוא [הידע בדבר הדרך הנכונה להקמת] המזבח, והמעשה הוא [מעשה הקמת] המזבח.
(10) כאשר אלו שיודעים זאת או עושים את המעשה הזה מתהווים שוב לאחר המוות, הם נעשים לבני אלמוות. אבל כאשר אלו שאינם יודעים זאת, או אינם עושים את המעשה הזה, מתהווים שוב לאחר המוות, הם נהפכים שוב ושוב למזון שלו (של המוות). (11) מי שבונה את מזבח האש זוכה בפְּרָגַ'פָּטִי, בשָנָה, במוות, בסוף שבו זכו האֵלים. הוא מקים אותו ממש כמו [המזבח] ההוא שהקימו האלים.
צ'הנדוגיה אופנישד 9.1 - 9.4
"זה כמו שהדבורים מלקטות צוף מ[פרחיהם של] עצים שונים לתערובת אחת של צוף ומכינות דבש, (2) וכמו שבתוכו (בדבש) סוגי הצוף אינם מסוגלים להבחין: "אני הצוף של העץ ההוא", "אני הצוף של העץ ההוא". באותו אופן כל היצורים הללו, יקירי, לאחר שהם מתמזגים בממשי, אינם יודעים [לומר]: "התמזגנו בממשי". (3) תהא אשר תהא הווייתם בעולם הזה, בין אם של נמר, אריה, זאב, חזיר, תולעת, פרפר, יתוש או חרק [וכו'], הם מתהווים בו (בממשי, לאחר מותם).
(4) הדקוּת הזאת היא כל [העולם ה]זה, שמהותו העצמי. היא האמת. היא העצמי. כזה אתה, שְוֶטָקֶטוּ".
ברהד ארניקה אופנישד 4.3 - 4.4
כמו שזחל הזוחל על גבעול עשב אוסף ומכנס את עצמו כשהוא מתקדם לצעד הבא, כך העצמי, לאחר שהסיר מעליו את הגוף הגשמי הזה ושילח אותו למצב הבּוּרוּת, אוסף ומכנס את עצמו כשהוא מתקדם לצעד הבא. (4) כמו רוקם המסיר חלק מהתבנית ורוקם צורה אחרת, חדשה ונאה יותר, כך העצמי יוצר צורה אחרת, חדשה ונאה יותר, של אחד האבות, אחד הגַנְדְהַרְווים, אחד האלים, פְּרָגַ'פָּטִי, ברהמן, או של אחד היצורים האחרים.
קטהה אופנישד
1 הַבּוֹרֵא נִקֵּב אֶת הַפְּתָחִים כְּלַפֵּי חוּץ.
לָכֵן מַבָּטָם שֶׁל הַבְּרִיּוֹת מֻפְנֶה הַחוּצָה, וְלֹא אֶל תּוֹךְ עַצְמָם.
חָכָם אֶחָד, בְּבַקְּשׁוֹ אֶת הָאַלְמָוֶת
בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת,
הָפַךְ אֶת מַבָּטוֹ אֶל הָעַצְמִי.
(2) הַסְּכָלִים הוֹלְכִים בְּעִקְבוֹת הַתְּשׁוּקוֹת הַמֻּפְנוֹת הַחוּצָה
וּמַגִּיעִים אֶל לוּלָאַת הַפַּלְצוֹר הַפְּרוּשָׂה שֶׁל הַמָּוֶת,
אַךְ הַחֲכָמִים הַמְּבַקְשִׁים אֶת הָאַלְמָוֶת
אֵינָם תָּרִים אַחַר הַקָּבוּעַ בֵּין הַדְּבָרִים הַחוֹלְפִים.
(3) מַה נִּשְׁאַר כָּאן [בָּעוֹלָם הַזֶּה], מִלְּבַד זֶה שֶׁבְּאֶמְצָעוּתוֹ מַבְחִינִים
בַּדְּמוּת, בַּטַּעַם, בָּרֵיחַ, בַּצְּלִילִים וְגַם בַּהֲנָאוֹת הַמִּשְׁגָּל?
זֶהוּ זֶה.
(9) כְּמוֹ שֶׁהַבְּרִיּוֹת חֲדוּרִים אֶת הָאֵשׁ הָאַחַת,
וּבְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם הִיא מִצְטַיֶּרֶת כְּצוּרָתוֹ,
כָּךְ הָעַצְמִי הַקַּיָּם בְּכָל הַבְּרוּאִים הוּא אֶחָד,
מֻתְאָם בְּצוּרָתוֹ לְכָל בִּרְיָה וּבִרְיָה,
וְעִם זֹאת הוּא נִפְרָד.
(11) כְּמוֹ הַשֶׁמֶשׁ, שֶׁהִיא הָעַיִן שֶׁל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ,
אַךְ הַצּוּרוֹת הַחִיצוֹנִיּוֹת, הַפְּגוּמוֹת, אֵינָן מַכְתִּימוֹת אוֹתָהּ –
כָּךְ הָעַצְמִי הַקַּיָּם בְּכָל הַבְּרוּאִים הוּא אֶחָד, נִפְרָד,
וְצַעַר הָעוֹלָם אֵינוֹ דָּבֵק בּוֹ.
(12) הָעַצְמִי הַקַּיָּם בְּכָל הַבְּרוּאִים הוּא אֶחָד, הוּא שׁוֹלֵט,
וְאֶת צוּרָתוֹ הָאַחַת הוּא מַתְקִין בָּאֳפָנִים שׁוֹנִים.
לַנְּבוֹנִים הַמְּזַהִים אוֹתוֹ כְּשׁוֹכֵן בְּתוֹכָם
שָׁמוּר נֹעַם נִצְחִי
וְלֹא לַאֲחֵרִים.
(13) קָבוּעַ בֵּין בְּנֵי הַחֲלוֹף, מוּדָע בֵּין חַסְרֵי הַתּוֹדָעָה,
הָאֶחָד הַמּוֹשֵׁל בִּתְשׁוּקוֹתֵיהֶם שֶׁל הָרַבִּים.
לַנְּבוֹנִים הַמְּזַהִים אוֹתוֹ כְּשׁוֹכֵן בְּתוֹכָם
שְׁמוּרָה שַׁלְוָה נִצְחִית
וְלֹא לַאֲחֵרִים.
(14) כַּאֲשֶׁר מֻתָּרוֹת כָּל הַתְּשׁוּקוֹת הַשּׁוֹכְנוֹת בְּלִבּוֹ
נַעֲשֶׂה בֶּן הַתְּמוּתָה לְבֶן אַלְמָוֶת וּמַשִּׂיג אֶת בְּרַהְמָן
(15) כַּאֲשֶׁר מִתְנַתְּקִים כָּל הַקְּשָׁרִים שֶׁל הַלֵּב בָּעוֹלָם הַזֶּה,
אוֹ אָז הוֹפֵךְ בֶּן הַתְּמוּתָה לְבֶן אַלְמָוֶת.”
