“נתחיל בגילוי נאות : סחבק אמנם ישראלי גאה ולא סבל מעולם ממשבר זהות, אבל אם תודיעו לי שנותרה לי רק עוד שנה לחיות - יש מצב שאבחר להעביר אותה בצרפת... חולה על הארץ הזאת ! על הנופים המרהיבים והמגוונים (מנורמנדיה בצפון ועד הריביירה בדרום; מהאלפים במזרח ועד האוקיינוס האטלנטי במערב), על הבולוורדים האינסופיים בפריז ועל הנמל האדיר של מרסיי, על הקתדרלה של ריימס ועל הבתים הישנים של שטרסבורג, על התרבות, האמנות, ספריות ה"פנאק" על אלפי לקוחותיהן, שמסוגלים להעביר ימים שלמים בקריאה חינם מבלי לקנות שום ספר (ואף אחד לא יכעס או יעיר להם על כך), על נבחרת צרפת בכדורגל מימי פלאטיני ואילך, על זמרים ושירים, על האוכל - אויש ! האוכל ! - על היין ובעיקר על ההבנה העמוקה של הצרפתים לגבי 'מהות החיים וכיצד מומלץ לחיות אותם'... כשצרפתי יוצא לחופש - הוא בחופש ! איפה הם ואיפה אנחנו, לפחות מהבחינה הזו...
כעת, אני מכיר את הבון-טון של 'השיח' בארץ לגבי העם הצרפתי ובואו נסכם בקיצור : יש לא מעט אמת בביקורת, גם אם כדאי להיזהר כשמכלילים אומה המונה כיום כ-70 מיליון חברים, לרבות כמה מאות אלפים החיים בארץ... זה נכון שהצרפתים נהגו איתנו בצורה נבזית בתקופת השואה (גם מחצית מהמשפחה שלי נמסרה למרצחים בעבור נזיד עדשים); שהשמאל הצרפתי מקדם רעיונות רדיקליים שחלקם עשויים היו להביא כלייה על מדינת ישראל במידה והיו מתקבלים; שהאיש ברחוב הצרפתי (בעיקר באזורים העירוניים) יפגין אנטיפטיות לזרים ויסרב לענות אם יפנו אליו בשפה שאיננה צרפתית; ויש גם איזה משהו שקשור לתדירות ההליכה למקלחת...
אך למרות כל הדברים האלה -ובחלקם אינני מקל ראש, שלא יובן אחרת חלילה- 5 פרקים מספר של סנט אקזופרי, כל ספר, ואתה מוכן לסלוח להם על הכל, לגאלים המעצבנים האלה... כי איזה הומניסט ענק הוא סנט אקזופרי ! כמה אהבת אדם יכול להפגין אדם, שחייו טסו להם, תרתי משמע, מלאי תזזית וחוסר יציבות ?... איש מופלא שכתב ספרים מופלאים.
הספר "טייס קרב" הוא ספר שמבטא עצב רב, הכרה מצערת בכישלון הוודאי ברמת המדינה ובחוסר היחס לחיי אדם ברמת הפרט. צרפת הובסה ללא תנאי ורק קומץ של לוחמים ממלא עדיין פקודות של חוסר הגיון, התאבדות של ממש, בעיקר כדי "לשמור על הגחלת". סנט אקזופרי עצמו, חצי-התנדב למשימות הסיור המסוכנות הללו, למרות שעבר מזמן את גיל שירות החובה. ומאחת מהן - לא שב. שרידי מטוסו נמצאו רק בשנת 2000, 56 שנים לאחר שנעלם, מול חופי מרסיי, בתום תקופה ארוכה של חיפושים קדחתניים.
קראתי בלזק ("סרזין"), קראתי פרוסט ("בעקבות הזמן האבוד"), קראתי קאמי ("הדבר"), קראתי ויאן ("צל הימים"), אפילו קראתי רואו ("שדות התהילה"); כמו "סנט-אקז" - לא קראתי מימיי...”
