משורר מתכוון להתאבד. ביומיים, שאולי הם האחרונים, יש דווקא היאחזות פרטנית ב''חיים'' - ביומיום של המשורר, שחלקו העיקרי הוא הליכה מושהית למכולת, ביומיום של אשתו, אהובתו, חבריו המשוררים, המו''ל, משוררת מתחילה, עיתונאיות, בניו של המשורר, ועד לאיכר, סנדלר וכו'. אבל מדוע, בעצם, מתכוון המשורר להתאבד, ומהן המערכות הסובבות אותו?
מלאכת המחשבת של המסירה בנובלה אירונית זו, הטכניקה של נקודת התצפית, אינה אך משרתת את ''עולמה''. הפעם היא בוראת את עולמה. הסיפור כתוב בהווה ולא בעבר, והווה זה גולש תדירות לעתיד. חלק ניכר מן המצבים הם מצבים היפותטיים, מצבים של ''אילו'', ''ודאי'', ''אולי''. וכל זה קובע את מעמדו של מה שמסופר. ביטול המרחק בין זמן מסירת הסיפור לזמן ההתרחשות, בין המספר (בגוף שלישי) לבין האני החווה של המשורר, יוצר מצב נזיל של כל המצבים בנובלה.
האינפורמציה שנמסרת היא ספק מטעם המספר וספק שילוב אירוני עם תודעתה של הדמות. החדירות לתודעתן של דמויות אחרות הן, במקרים רבים, ספר חדירות של המספר הכל-ידוע, וספק ספקולאציות הזויות של המשורר-הדמות. חלק מן המצבים לא ברור כלל אם התרחשו, או שהם מצבים אפשריים, עתידיים; ואם הם מצבים ''ספקולטיביים'' - מי משער אותם? המספר? המשורר-הדמות?
כל זה מאפשר לנובלה לתהות על משמעות הניגוד שבין ''אמת החיים'' ו''התודעה האינדבידואלית'' לבין דגמים במרחבים רומנטיים. ומאחר שהוא מחפש לעצמו מין יחוד אותנטי הוא נקלע לפאראדוקס, כי עליונותו המיוחדת של המשורר ''הנבחר'' גם היא קלישאה רומנטית טיפוסית. אירוניה הולכת וגוברת על תדמיות וקלישאות, שהן קליפת החיים המזוייפת ולא ''החיים עצמם'', היא צד אחד של הנובלה, והיא נבנית בחלקיה הראשונים.
אבל ככל שמתקדמת הנובלה הולך ומפציע כאב אמיתי, עולה כמיהה אמיתית לקשר עם הזולת, לאינטימיות אנושית. היכולת לדמיין את הזולת היא גם סוג של אמפטיה. אבל אמפטיה, וקירבה, וקשר, יכולים להיעשות רק לפי הטיפוסי, לפי הדגמים. בלעדיהם גם התודעה העצמית אובדת, וודאי שאי אפשר להרגיש את הזולת, להתקרב אליו.
כפי שהתאבדותו של המשורר היא ספק קלישאה רומנטית וספק תגובה אותנטית על חוסר הייחוד של חייו, כך גם הספר פותח וחוקר מצדדים רבים את המעמד הפאראדוקסלי של ''קלישאה'' מול ''חיים'' - ניגוד שמוחרף בו, אך גם מתבטל.