"4*. סטפני פלם היא אחותה התאומה של מיכלי, החוקרת הפרטית המשוגעת של לימור נחמיאס, והטרלול שלה חינני להחריד. "

"3*. הוא התחתן צעיר, אחרי 12 שנים התאהב במישהי צעירה ועזב את הבית. אישתו כותבת לו מכתבים, דורשת הסברים, יש להם שני ילדים, מה יהיה מה יהיה? מלודרמה אנמית משהו, על רקע אג'נדה של פקפוק במוסד הנישואים, כתיבה יבשושית ולא מרגשת. לא נשארתי עד הסוף כדי להבין מה הקטע של שרוכים אבל יש מי שאמר שלא כל דבר צריך להבין..."

"2*. זה היה יכול להיות ספר מבריק אם רק ידע אדואר לוה לסנן את הגימיק ואת הסרק ולתמצת את המחשבות והאמירות בלי להשחיל כל כמה משפטים משהו כמו "אני לא אוהב בהונות", "ראיתי את השמש ואת הירח", "מעולם לא חתמתי על עצומה", "לא הגשתי תלונה בתחנת משטרה", "אף פעם לא נתתי אגרוף", "אני לא גורב גרביים שחורים עם מכנסיים שחורים"...אולי לא פלא שהוא התאבד אחרי צאת הספר, לא קל להתמיד בחיים כשכל זה והרבה יותר מתרוצץ לך בראש במחול שדים מטורלל. "

"3.5* בתוספת בונוס על פואנטה = 4*. עושה רושם שוורד זינגר כותבת את עצמה, והיא עושה את זה לא רע, לעתים משעשע, עוקץ, ציני ומקורי. לפעמים זה חוזר על עצמו ומאבד מעוקצו אבל עצם הרעיון לאורך סדרת הסיפורים הוא רעיון מתמשך של אישה שמוכנה לעשות צחוק מעצמה כדי להראות שהיא מודעת לעובדה שהגברים בחייה פועלים בתבנית קבועה וידועה מראש. "

"3*."

"4*. לחיים שלך יש אינסוף גרסאות ולא משנה איזו מהן בחרת - תמיד יהיה משהו שיאמלל אותך. זאת השורה התחתונה של הסיפור, מבחינתי. ואולי זה נשמע טריוויאלי אבל המסר מחלחל לאורך הספר ועושה את שלו, ובעצם לא יהיה מוגזם להכריז שהספר הזה הוא 'ספר משנה חיים', תרתי משמע.// "אולי אפילו החיים שנראים הכי משמעותיים או שווים מעוררים בסופו של דבר תחושה זהה. הרים וגבעות של אכזבות וחדגוניות וכאב ויריבויות, ומדי פעם הבזק של פליאה ויופי. אולי זאת המשמעות החשובה היחידה."//"

"4*. אירועי חיים של כמה דמויות, נשים וגברים, משתלבים בצירוף מקרים שיכול להתקיים רק בספרים, במהלך יום אחד ולילה אחד, בדרמה שקטה סביב יערות ושבילים מפותלים אי שם בניו אינגלנד – עדים אלמים לזיכרונות מהעבר, כאבי לב וחרטות. עוד ספר כזה שלא מרעיש עולמות כדי למשוך תשומת לב, חודר בדקירות קטנות, במנות מדודות, באנושיות וחמלה. משאיר שאלות שלא נענו וקצוות קרועים, כמו איזה נווד שהציץ בחלונות של כמה בתים מזדמנים, ראה מה שראה והמשיך הלאה. "

"4*. סאגה של 500 עמודים ו- 60 שנה, תהפוכות רבות, אהבות ושנאות, רוע, מלחמות, הצלחות וכשלונות – כל זה כיאה וכמתבקש, אבל רק בעמודים האחרונים בהחלט מונחת לה הפואנטה וכל מה שנותר זה למשוך בכתפיים ולהרהר על חוסר האיזון בחלוקת האגו ואיפה מזדכים על העודפים?"

"3*. גרסה תל-אביבית מודרנית לדירה להשכיר + אופציה לאומללות. ישראליות יתר מכניעה אותי במחצית הדרך אבל אני לוקחת איתי צידה לדרך, לפעמים גם משפט אחד מספיק כדי לא לטרוק דלת בפרצופו של ספר. או אדם. "אני נמצדת אל התמנון רב-הזרועות שהוא המשפחה שלי – רגליים, תלתלים, גומחות, צווארו של אהובי, בהונות קטנות, ברכיים פצועות, שתי וערב של אהבה.""

"2*. התחיל ממש אחלה, זקנה בת 92, חירשת וסינילית, חיה עם הבן שלה, כלתה והנכד החצוף. חברה שלה מעניקה לה במתנה קרן שמע שבזכותה היא מאזינה לשיחות של בני הבית ומגלה כמה הם מתים להעיף אותה למוסד. עד כאן, הומור שחור וחוסר מודעות עצמית וכתיבה קלילה. ואז מגיעים ל"מוסד" ומתחילים קטעים הזויים של חבורת זקנות עליזות, פטפוטים סתומים וצחקוקים ושיגועים. יש תחושה שגברת לאונורה קרינגטון לקחה את הבדיחה קצת רחוק מדי, אולי בהשפעת סמי הזיה או משהו אחר שטשטש אותה בזמן הכתיבה. בכל מקרה, אני מקווה שלזקנות העליזות שלום. לא נשארתי לגלות מה היה בסוף הטריפ הזה. "

"5. גאונות טהורה. סוכריה קטנה ומתוקה לנפש. להתפעל ולהתענג. **דמיון** הוא הצמיד את הקונכייה לאוזנו. "מה אתה שומע בפנים," שאלתי. "ים קטן." "אני גם יכול להקשיב?" "לא. אתה גדול." **מסמן ומסומן** - כמה מילים יש? – המון. – וכמה מילים אין? **פשר המציאות** - גם בחלום יש מרחב מוגן? – למה אתה שואל? – כי חלמתי שיש אזעקה. ולא ידעתי לאן לרוץ. – אז מה עשית? – התעוררתי. "

"3*. כדי להתעסק עם מאפיה סיציליאנית צריך ביצים של שור, ועל כך – קידה לשאשא, למרות שהוא מודה בשולי הסיפור הראשון שנאלץ לעשות עבודת גיזום נרחבת ולא היה לו חופש מלא לכתוב כראות עיניו כמו שיש לסופר אמריקאי או אנגלי. זה לא עובד ככה באיטליה. אין ללגלג על הכנסייה או על הצבא, שלא לדבר על מאפיה, או במילים אחרות, מתוך שיחה עם מאפיונר זקן וחלקלק עם הסרן האחראי על חקירת הרצח: "האמת נמצאת בקרקעית של בור: אתה מביט לתוכה ורואה את השמש או את הירח; אבל אם אתה מפיל את עצמך למטה, אין עוד לא שמש ולא ירח, רק אמת. – אתה עזרת לרבים למצוא את האמת בקרקעית של בור – אמר הסרן." // מעבר לזה, אין שום ייחוד בכתיבה של האיש, וגם העלילה עצמה די אנמית, ובשביל לקרוא על שחיתות, יד רוחצת יד, שיבוש הליכי חקירה וניגוד עניינים, לא צריך את שאשא. "

"4*. החטא ועונשו גרסת מוסקבה 2016. "חשבתי שלהרוג זה לא נורא, ומתברר שכאשר אתה הורג מישהו אתה הורג גם את עצמך...בכל זאת, מאוד התחשק לי להישאר כאן עוד קצת, רימיתי כמיטב יכולתי והתפתלתי עד הרגע האחרון.""

"3*. אנשים. אלוהים. פוליטיקה. קנאה. טיפשות וחוכמה. לא בשר - לא חלב. לא סטייק - לא קציצה. "

"4*. אפשר לקרוא אותו כפשוטו, או כאלגוריה חברתית. כך או אחרת, קשה להכריע מי בדיוק הקורבן בסיפור הזה כי גם המתעלל אומלל בדרכו, אולי כמו כל אלה שמחליטים "לשחק את אלוהים"."

"2*. סיפור אוטוביוגרפי למחצה על מהגר רוסי מלומד שלא מוצא את מקומו בארצות הברית של אמריקה, הוא חי ונושם את רוסיה בזמן שהוא מקלל אותה, הוא ספוג בשיריה ובסופריה, הוא בז לתרבות האמריקאית, "אני לא מבין הומור אמריקני גם כשאני מאושר", הוא מנסה להשתלב בעל כורחו אך המאמצים שלו מגוחכים ורק הופכים את המצב ליותר גרוע. על פניו, הסיפור הזה יכל להיות מעניין אם הוא לא היה משופע בשמות, ביטויים בצרפתית, תיאורי רהיטים ושאר פרטים מייגעים ובלתי חשובים, למרות שהכוונה הייתה ככל הנראה ליצור ניגודיות בין הנפש האצילה של פנין, שכל כולו ספוג בתרבות ובשירה, לבין המציאות האפרורית והמשעממת, על פרטיה הקטנוניים. נבוקוב משתעשע עם העלילה בשפה פתלתלה, אולי מחקה את שפת הגדולים ממנו, הוא מגחך לעצמו ועל עצמו, יש כאן סגירת חשבונות ואיוורור של תסכולים ישנים, גם קריצה וביקורת חברתית, אבל כל זה לא מעניין את הקוראת אם היא נתקעת בכל משפט רביעי ותוהה איך תורם כל המלל הזה לסיפור המסגרת. יתכן ונבוקוב היה מרוצה כשהוא שיחק חתול ועכבר עם עברו אבל אני לא מצאתי עניין במשחק הזה. "