“יש ספרים שבו ברגע שסיימתם לקרוא אותם אתם מרגישים כי ישפיעו עליכם לכול שאר חייכם. כזה הוא ספרה של קלרה אשר פינקהוף, "ילדי כוכבים". זהו ספר מאוד לא מוכר (עובדה זו אפשר גם להוכיח בכך שאני הראשונה כאן שכותבת על הספר הזה), אך ביחודו וביופיו יעלה הוא אפילו על רבי מכר רבים, לפי דעתי. הספר מאוד קטן-עמודים ולא מרהיב עוז ברעיונותיו אך על זה כבר נאמר "מים שקטים חודרים עמוק", ואצלי - מאוד עמוק. הספר מספר על פרשה אחת מפרשות גירוש יהודי הולנד בלא אפילו להזכיר שם אחד, וזה מה שכול כך יפה בו, שאינו דורש או נדרש להרבה. צניעות היא כנר לרגליה של הסופרת שגם היא עצמה חוותה על בשרה את גרוש יהודי הולנד. בכדי להוכיח עד כמה הספר השפיע עליי פשוט אכתוב סיפור קצר בהשראת סיפוריו (הספר מכיל סיפורים קצרים ויפים):
פעמים רבות בחורף הזה היתה הקרה קשה מנשוא. היא, בגלל היותה נערה בוגרת, היתה לוקחת את אחיה ודואגת לו לכול צרכיו, אך תמיד חלמה כי לא תצטרך לעשות זאת, תמיד חלמה שיהיה כבר הוא אדון למעשיו. היו פעמים בהם צרחה עליו צרחות אינספור ואמרה לו כי צריך הוא להבין שבגיל ארבע יכול לדאוג לעצמו ולא צריך הוא את ידה שתעזור לו בכול דבר ודבר, אך בתוך ליבה ידעה היא שגיל ארבע קטן הוא ושעוד יצטרך לזמן מה את ידה שתעזור לו ולו בקצת. הוא דווקא גדל יפה, כבר היה מספיק עצמאי בשביל ללכת בעצמו לחצר הקרובה אל הצריף ולעשות שם את שכול הילדים עשו. ברגעים כאלו אפילו היתה גאה בו בסתר ליבה.
היו להם גם זמנים יפים יחדיו. כאלו בהם שמחה שהוא לצידה ואינה לבד, הרי אימא ואבא כבר מזמן בגרמניה והם לבדם בעולם הגדול. היא תמיד ריחמה עליו שלא הספיק לראותם כמוה ותמיד ניחמה אותו בסיפוריה עליהם ובאומרה לו עד כמה אהבו הם אותו. אז היו עינו הכחולות נמלאות בדמעות גדולות והיה הוא שואל אותה שאלות קשות מנשוא, כגון:"למה הם נטשו אותנו"? "איך יתכן שאהבו הם אותנו אם לא נשארו איתנו"? "הם בטח אהבו יותר אותך,לא"? על שאלות כאלו היתה עונה לו בחיבה, כי גם ברגעים קשים תמיד צריך לזכור כי אימא ואבא אהבו אותם ונטשו אותם מתוך הכרח. אך היו גם רגעים שבהם היא עצמה לא האמינה בכך.
הוא לא רצה שאף פעם תעזוב אותו והיא לא רצתה לעזבו. תמיד היה לה תירוץ להגיד לחברותיה מדוע אינה נמצאת איתן רבות, פעמים היה זה בגלל שהילדון רצה מים, ופעמים בגלל שלא הרגיש בטוב אך אלו היו כולם כתירוצים והסיבה האמיתית היתה שהיא עצמה לא יכלה לעוזבו כי כבר נקשרה לילדון יותר מדי. כול זאת ידעה אך בליבה וגם שם בהכחשה.
יום אחד הילדים שהו בחוץ, שיחררה היא גם את ילד הכוכבים שלה לנפשו. רץ הילד ושיחק עם שאר הילדים אך פתע נזכר כי שכח את הדבר החשוב ביותר מאחור, את אמונו.
(לו רק הייתי כותבת יפה כמחצית מאיך שקלרה אשר פינקוף כותבת!)”

“כשהגרמנים פלשו להולנד ב-1940 הייתה קלרה אשר-פינקהוף בת 44. אשת חינוך, אם לשישה ילדים, ואלמנה.
אשר-פינקהוף בחרה לספר את סיפור השואה של יהדות הולנד באמצעות עשרות סיפורים קטנים על ילדים ומשפחותיהם (בתחילה במעין גטו באמסטרדם, אח"כ במחנה העבודה הכפויה וסטרברוק, ואח"כ במחנה הריכוז ברגן-בלזן).
במבט חומל, כאוב ומשתתף היא מוסרת לנו את החוויה של להיות ילד/ה או נער/ה שאירוע אכזר וקיצוני תולש אותם מחייהם ובאבחת חרב מעביר אותם לעולם מקביל של סבל, געגוע נורא והישרדות נפשית ופיזית.
הטון של אשר-פינקהוף חרישי, מאופק ומלא רחמים.
כמחנכת אוהבת היא עוקבת אחר גיבוריה הקטנים, תמהונם, וכוח החיות המתייסר שעוד פועם בתוכם.
פה ושם צצה במפתיע ישועה קטנה - איש "המדים הירוקים" (כנראה הולנדי ולא גרמני) שמגלה התחשבות בלתי צפויה, או מנהל הולנדי שמציל - ולו לשעה קלה - את עובדו היהודי המסור ומשפחתו.
אשר-פינקהוף עצמה ניצלה כתוצאה של עסקת החלפה חד-פעמית בין גרמניה לבריטניה, ולמי שהיה מסמך שקשר אותו לפלשתינה ניצל.”