“פעם, לא מזמן, לפני שבוע ויומיים ומיליון שנה, ישבתי בבית. כבר ידעתי שלא כדאי להוציא את החג, כי היו אזעקות ובצהרים ראיתי שכן נכנס לאוטו בבגדי שבת ועם תיק ענק. אבל נהגתי בעצמי מנהג אישה בורחת מבשורה. ישבתי בבית, מביטה על נוף גוש עציון פרוש תחתי וקראתי ספר.

את הספר הזה מצאתי במקרה, כמו רבים מהספרים שאני קוראת, בספריית רחוב. הספר דק וקטן, בהוצאת ספריית פועלים. השם "טחנת-מים באביב" משרה פסטורליות, וכך גם ציור הנחל השלו והסירה על הגדה. את שם המחבר, מנשה לוין, מעולם לא שמעתי. הספר הוא אוסף סיפורים קצרים שרובם פורסמו בעיתונים בתקופות שונות.

מנשה לוין, יליד תחילת המאה העשרים, כתב מספר ספרים, הרבה מאוד סיפורים וגם תרגם ספרים רבים כולל שני ספרים שזכו בפרס תרגום. בכריכה האחורית של הספר רשום שהוא היה "אחד הסופרים הבולטים בספרות המודרנה" בכפיפה אחת עם שלונסקי. אז על שלונסקי שמעתיי ועל לוין דווקא לא, עד שמצאתי ספרון דקיק בספריית הרחוב.

הסיפורים הזכירו לי את התאור של עמוס עוז את הסיפורים שאימו סיפרה לו. עולם אחר, מוזר, לא מציאותי או מציאותי למחצה, סיפורים שמתחילים מערפל וחוזרים לערפל ובאמצע עושים כמה טוויסטים בארץ. חלקם מתקופת התנ"ך, חלקם מתור הזהב בספרד או תקופות היסטוריות אחרות. הסוראליזם עמוק ומחלחל, הטוויסטים מוזרים והתחושה היא בתוך הזיה. בדיוק כמו שכולנו עכשיו.”