“את הדיאלוג הבא בין נציג של עולים מתימן שנשלחו למושב בגליל לבין אחד מפקידי הממסד פרסם עמוס אילון ב'הארץ' בדצמבר 1951:
"נציג: בגליל לא טוב.
פקיד: מה זאת אומרת?
נציג: הכל אבנים וסלעים. רוצים לשרון. שם ארץ זבת חלב ודבש. אין אבנים.
פקיד: המקום שלכם נקבע לגליל. אסור לכם לעזוב.
נציג: מה זה? למה כל התימנים ליד הגבול וכל האשכנזים בתל אביב? אתם רוצים שהתימנים יהיו הערבים שלכם?".
הדיאלוג מובא במאמרה של אדריאנה קמפ, "שליטה מדינתית והתנגדות בספר הישראלי", העוסק במאבקם של עולים חדשים ('מהגרים' בלשון הקובץ), מזרחים ברובם, בראשית ימי המדינה כנגד הפנייתם לישובי ספר. קמפ מציבה את נטישת ישובי הספר בקטגוריה של 'התנגדות אזרחית' ומאתגרת בכך את החלוקה בין התנגדות להסכמה. לא רק אירועים שנצרבו בתודעה, כדוגמת ואדי סאליב ב-59 והפנתרים השחורים ב-71, היו הביטויים למחאה מזרחית. הדו שיח המצוטט לעיל הוא דוגמה מצויינת למה שקמפ מכנה "אלפי קריאות תגר מקרוסקופיות ואינדיווידואליות של מהגרים שלא התגבשו לכדי מחאה קולקטיבית מאוחדת וקולנית" (עמ' 65). ההתנגדות לא התבטאה רק בויכוחים עם פקידי הסוכנות אלא גם בתופעה נרחבת של עזיבת הישובים, דבר שנתפס על ידי נציגי הממסד כ'נטישה' ועורר פאניקה ופעולות ענישה. התבוננות בקריאות המיקרוסקופיות מאפשרת לדעת קמפ לתת קול לנשלטים, להראות שהם לא היו סבילים, לא רק בהפגנות המחאה הגדולות אלא גם בין המאבקים.
יוסי יונה ויצחק ספורטא ("החינוך הקדם מקצועי ויצירת מעמד הפועלים בישראל") מציגים את התוכנית להכשרה קדם מקצועית שהונהגה בבתי הספר היסודיים בישראל במחצית השניה של שנות החמישים. תוכנית זו נועדה לעודד ולהכשיר תלמידים ללכת לתיכון מקצועי ולא ל'גימנסיה' – בתי ספר עיוניים. החינוך הקדם מקצועי הוצג מלכתחילה כתוכנית חינוכית כללית שנועדה לכלל התלמידים בהתאם לעיקרון הפרודוקטיביזציה שהיה חלק מהאתוס של 'היהודי החדש'. אולם עם יישום התוכנית, כאשר הורים אשכנזים מהמעמד הבינוני התנגדו לה היא כוונה בעיקר לריכוזים של נערים מזרחים והרציונל שלה השתנה בהתאם. מרעיון הפיכת כלל הנערים ליצרניים וכיבוד ערך עבודת הכפיים, נועד החינוך הקדם מקצועי לסלול את דרכם של מזרחים לבתי ספר מקצועיים והדבר תרם להפיכת המזרחים למעמד הפועלים הישראלי. יונה וספורטא לא טוענים שהייתה כאן מניפולציה מודעת וקנוניה זדונית. בהסתמכם על המסגרת התיאורטית של 'הגמוניה' מבית מדרשו של אנטוניו גראמשי, הם מניחים את קיומה מערכת אמונות וערכים המקובלת גם על המדכאים וגם על המדוכאים. לא צריך לחפש את החדר אפוף עשן הסיגריות בו ישבו זקני מפא"י ותכננו איך לדפוק את המזרחים. האשכנזים האמינו באמת ובתמים שהפנייתם של המזרחים לחינוך קדם מקצועי משרתת את המזרחים בכך שהם ירכשו מקצוע ולא ינשרו מהלימודים ויהפכו לנוער שוליים. גם מרבית המזרחים האמינו בכך. המקרים הבודדים של התנגדות לחינוך המקצועי ["לכיתה שבה הילד יעבוד 2 שעות ביום תכניס את בנו של ראש העיר. לבן שלי תתן ללמוד בבית ספר תיכון" אמר אחד ההורים המזרחים לנציג משרד החינוך (עמ' 85)] רק מעידים על הכלל – במרבית ריכוזי העולים התקבלו הכיתות הקדם מקצועיות ללא התנגדות.
יהודה שנהב ("הזהות המפוצלת של המזרחים במחוזות הזכרון הלאומי") ופנינה מוצפי הלר ("אינטלקוטאלים מזרחים 1946-1951: הזהות האתנית וגבולותיה") מתארים את השיח של קבוצות אליטה מזרחיות, קבוצות אולטרה ציוניות, והם מצליחים לחלץ מתוכם קריאה חתרנית על הנחות היסוד של הציונות הקלאסית. שנהב בודק את ארגון ווז'ק, יהודים יוצאי ארצות ערב. הארגון, שהוקם בשנות ה-70, שם לו למטרה לסייע למדיניות החוץ וההסברה של ישראל בעזרת הקייס של יהודי ארצות ערב. הם הציגו טענות בדבר חילופי פליטים, קדמות הישות היהודית במזה"ת ועוד. חלק מהטענות האלה עומדות בסתירה להנחות היסוד הציוניות, סתירה שחברי ווז'ק עמדו עליה בזמנה, ושנהב רואה בהם ערעור על הנרטיב הציוני. מוצפי הלר בוחנת כמה גליונות שהוציאה קבוצה של צעירים יוצאי עירק ערב הקמת המדינה ובעת 'העלייה ההמונית'. צעירים אלו, שהאמינו שיש מקום להתארגנות 'בבלית' נפרדת מועד העדה הספרדית, האמינו בהתארגנות עדתית זמנית, תוך כדי תמיכה נלהבת בלאומיות השוללת עדתיות. הם גם ראו ביהודי ארצות האיסלם גשר לערבים, וציינו את תרומתם לבנין הארץ בין השאר בכך שבני העדה הבבלית היו מהראשונים שבנו מוסדות תורה ובתי כנסת. מוצפי הלר רואה בכך ובאלמנטים הדתיים שנכנסים לסיפור הלאומי השולט של בנין אומה חילוני סוציאליסטי פוטנציאל חתרני ומבט מערער (עמ' 171).
הקובץ 'מזרחים בישראל' המכיל 11 מאמרים הוא פרי עבודתה של קבוצת חוקרים שדנה במשך שנה ב"נקודות מבט מזרחיות על החברה והתרבות בישראל" במסגרת הפורום ללימודי חברה ותרבות במכון ואן ליר בירושלים. 8 ממאמרי הקובץ הוצגו בכנס רב משתתפים שנערך בדצמבר 1999. אולם מנקודת מבטם של המשתתפים אין זה עוד קובץ, פרי עוד כנס. זהו קובץ 'ביקורתי'. הכוונה במינוח זה הוא סוג של תוית וזיהוי המשייך את המשתמש בו לקטגוריה פוליטית - אקדמאית מסוימת. ספק אם כל מי שכותב ביקורת על הממסד הישראלי יזכה להיכנס לקטגוריה זו. צריך סוג מסוים של ביקורת וצריך להיות בקליקה האקדמית המתאימה. אולם מכיוון שביקורתיים כבר קיימים בשיח על מזרחים בישראל יותר מעשרים שנה, הקובץ זוכה לכותרת המשנה 'עיון ביקורתי מחודש'.
הדבר מתבטא בחלוקה הדורית של ה'דיבור' אודות מזרחים בישראל כפי שהיא מוצגת במבוא שנכתב על ידי חברי הפורום ("אפיסמולוגיה של המזרחיות בישראל") חלוקה הממחישה היטב את הצורך של המחברים בחדר משלהם. בעוד הדור הראשון (כמו הסוציולוגית רבקה בר יוסף) דיבר על כור ההיתוך ובנין האומה בא הדור השני, שהיה ביקורתי יותר אך לקה בהצגת המזרחים כ'אחרים' של החברה הישראלית (כמו למשל במחקריו של שלמה סבירסקי) וראה את המזרחיות כתופעה מהותנית, ישות קבועה. הדור השלישי, שפעל בשנות ה-90 מאופיין על ידי השיח הפוסט ציוני שמתעלם מהדיון במזרחים ואשכנזים או שרואה במזרחים מכשול לשלום. חברי הפורום רואים את עצמם כדור רביעי, רב תרבותי ופוסט קולוניאלי, אם כי בעיני רבים, הם האגף המזרחי של הדור הפוסט ציוני.
כפוסט מודרנים הם מדגישים שהם מעונינים לדון לא רק בידע אלא גם ביצרני הידע ולראות את האג'נדה של יצרנים אלה. הם גם מודעים לכך שספר שיש בו התבוננות ביקורתית על יצרני הידע הוא יצרן ידע בעצמו ומכריזים על עצמם ככותבים בצומת שבין האקדמיה, הפוליטיקה של הידע והפוליטיקה של הזהויות (עמ' 25). כלומר הספר איננו רק ספר אקדמי. הוא גם פרוייקט פוליטי. בהתאם לכך כמעט כל המחקר שנעשה עד היום, בנושא המזרחים והמזרחים בישראל, מתוייג כ'ממסדי', אחת הקללות העסיסיות ביותר בז'רגון של הביקורתיים (לגבי מידת הממסדיות שלהם יש מקום לתהות האם יד בן צבי היא יותר ממסד ממכון ון ליר). כ'ממסדים' מכונים גם חוקרים המותחים ביקורת על מנגנוני הקליטה והתיוג. הם 'ממסדים', ולו בשל העובדה שהם אינם מאתגרים את הנחות היסוד של הציונות (עמ' 298).
השיח 'הביקורתי המחודש' מבקר את המהותנות – ייחוס תופעות והתנהגויות ל'מהות מזרחית' כדבר קבוע ולא כדבר הנובע מאינטרקציה, דינמיקה ויחסי כוח. הביקורת שלעצמה מוצדקת אולם עוצמתה בקובץ הנסקר היא כה חריפה עד שהיא קובעת שלימוד מורשת יהדות המזרח הוא סוג נוסף של דיכוי בכך שהוא מפנה את האנרגיות לכיוון אתניות תרבותית ולא לכיוון האתניות הפוליטית הקוראת תיגר על הסדר הקיים (עמ' 291). בהקשר חשוב לציין שהמחקר עליו מסתמכים הכותבים בהגדרת האתניות התרבותית (ספרה של חנה הרצוג – עדתיות פוליטית) הגדיר את ש"ס כאתניות התרבותית ולא פוליטית. אולם רבים בחברה הישראלית רואים דווקא באתניות כזו גורם מאיים ומפחיד (למשל חלק לא מבוטל ממאות אלפי מצביעי שינוי).
הכותבים לפי מיטב המסורת הפוסט קולוניאלית מתכוונים לספר הסיפור שלא סופר, את הסיפור מנקודת המבט המזרחית. הם לקחו על עצמם לדובב את השתיקות ולהציג את נקודת המבט של המוכפפים.
לא תמיד מצליחים בקובץ להשמיע את קולו של 'הסובייקט המזרחי'. אחד התחומים הבולטים, והרלוונטי במידה רבה לחייהם של מזרחים בישראל, הוא תחום הדת והזהות הדתית. היחס של חברי הפורום לזהות הדתית של המזרחים הוא כל כך שולי שבכנס שעליו מבוסס הקובץ, חצי שנה אחרי בחירות בהם זכתה ש"ס ב-17 מנדטים, לא ניתנה אף הרצאה בנושא. בתשובה לתהיה מהקהל מדוע אין אף הרצאה על ש"ס הסבירה אחת מחברות הפורום שמטרת הכנס (כמו הקובץ) היא להשמיע את 'הקול של' ולא 'לדבר על'. ומכיוון שלא נמצא אף אחד שיוכל להשמיע את הקול של ש"ס (מה לעשות, היו להם רק 430,000 מצביעים) הוחלט לא לעסוק בנושא שולי זה. בעת עריכת הספר, ההתעלמות מש"ס בלטה כל כך שהיה הכרח להוסיף מאמר בנושא (יואב פלד, "אריה שאג מי לא ירא?: ש"ס והמאק על הישראליות"). מאמר שמתפרסם, בשינויים קלים, כבר בפעם הרביעית. היומרה לדבר בשם הסובייקט נעלמה. אין זה קול פנימי של ש"ס וגם לא ניתוח של הקולות הפנימים בש"ס. זהו דיון כיצד ש"ס משתלבת בשיח המשתנה על אזרחות בישראל. ש"ס גם מוזכרת במאמר אחר, מאמרו של מאיר עמור ("אזרחות ישראלית: מרב תרבותיות לבין תרבותיות") אולם גם שם אין מדובר בקול פנימי אלא בהתקפה על כך שש"ס מצמצמת את הבסיס הדמוקרטי של האזרחות הישראלית ומרחיקה את החזון של 'אזרחות מכלילה' (מדינת כל אזרחיה בניסוח אחר) בניגוד לתנועות מזרחיות אחרות.
יתכן וההתעלמות מהדתיות של המזרחים נובעת מהביוגרפיה של מרבית חברי הפורום. זהותם המזרחית איננה דבר שהם מביאים מ'בית אבא' אלא עמדה פוליטית שהתעוררה בעת לימודים לתארים מתקדמים בארה"ב והיחשפות לתיאוריות פוסט קולוניאליות אוניברסליות. מכיוון שהם מזרחים Made in USA, הם מנוכרים במידה רבה להיבט הדתי בזהות של המזרחים בישראל.
יש בקובץ 'מזרחים בישראל' כמה מחקרים משובחים וגם אמירה חשובה, אם כי יומרנית במקצת. השימוש התכוף בביטויים פרקטיקה, דינמיקה ושיח הם מהמאפיינים הבולטים של הקובץ. על פניו נראה שהוא אינו מיועד לקורא המשכיל הפשוט אלא לחובבי הז'אנר ולחברי הגילדה של 'תיאוריה וביקורת' (עוד מוצר מבית ון ליר). הנתונים והתיאורים עטופים בהמון תיאוריה שניתן היה לצמצמה. הסיפור של המזרחים בישראל חזק גם ככה.”