“הויסמנס רקח בנובלה שלפנינו סיפור מוזר משהו, סיפורו של אדם המבקש לפרוש מן החברה, אינו מצטרף לשום מנזר והוא אך מבקש להיות עם עצמו. הכנות רבות הוא עושה לשם כך. האם יצליח?
דז-אסנט הוא בעל אחוזה, אחוזת הוריו. חינוכו כנער עבר עליו במנזר, לטינית למד היטב, ביוונית לא הבין מילה. עם מות הוריו והתבגרותו שלו עצמו, האחוזה הפכה לנטל מיותר וזו נמכרה אחר כבוד כל כולה. הכסף הושם באגרות ממשלתיות והריבית השנתית העניקה חיי רווחה לדז-אסנט. הוא קנה לו בית בפונטנה שליד פריז ושם חי חיים נעימים לזמן מה בין ספריו הנדירים, העוסקים ברוח ובעניינים שברומו של עולם, בדת והיסטוריה. כאוטודידקט, דז-אסנט מרבה להעביר ביקורת על סופרים ומשוררים, אמנים למיניהם וכל דבר הניצב מול עיניו. אנשים מכבידים עליו ולכן גם משרתיו מצווים להיות חרישיים ורצוי כלל לא נראים.
בתחילה עוברים עליו ימיו בנעימים. הוא קורא הרבה, הופך את היום לזמן שינה ואת הלילה לזמן קריאה והגות. את חיי התענוגות בפריז החליף בחיי הרוח בפונטנה. חייו חיי שגרה הדוקה ולכאורה אפשר להמשיך כך לנצח.
אלא שבחיים כמו בחיים, התוכניות אינן הולכות יד ביד עם הרצון. מיחושים תוקפים אותו, עצביו נמרטים והולכים, מאכלים רבים מציקים לו ובני מעיו נהפכים כל עת שבא אל קרבם מזון חדש.
דז-אסנט מחפש עיסוקים חדשים. בספריו אמנם לא מאס, אבל חשק בהדפסות חדשות, נייר יחודי וחדש, כריכה מהודרת וגופנים יחודיים ונדירים. כשכבר עסק בזה די, עבר לרכישת צמחים מרהיבים ונדירים עד שאלה קמלו בתנאים לא תנאים בהם היו נתונים. אז עבר לארומתרפיה, עסק ברקיחת בשמים ופה ושם בחר לעצב מחדש את מקום מגוריו, תוך בחירה קפדנית של הצבעים.
ברגע של חולשה אף חשב לערוך מסע לאנגליה, הגיע עד תחנת הרכבת, סעד סעודה אנגלית כהלכתה וחזר מיד אל ביתו. לשם מה הטרחה לנסוע עד אנגליה?
ספר משובב נפש, כתוב היטב, קל לקריאה. והמסקנות ממנו? שכל אחד ייקח משם מה שהוא רוצה. חברת אנשים כן או לא טובה, הדת כן או לא טובה וכך הלאה.
מקסים.”