“"החיים המחורבנים האלה. לא יכול להיות שזה כל מה שיש".

בין ספר לספר אני משתדלת להחליף אווירה, יבשת, תקופה, כל מה שאפשר כדי שכלום לא יהיה דומה. הפעם, בלי ששמתי לב, אולי מפני שאת הספר הקודם לא מאד אהבתי, נשארתי בגרמניה של אחרי המלחמה. טוב שנשארתי.

זה לא ספר על גרמניה. כלומר, גם, אבל זה בעיקר ספר על החיים שלי, על החיים של החברים שלי, ששרו בשנות הנעורים את האינטרנציונל בכנסים של הנוער העובד והלומד, שצעדו באחד במאי מרחוב ארלוזורוב עד לעירייה, שהלכו בכל יום חמישי להרקדה בקן וישבו בכל המועצות והאמינו שהם באמת יכולים לתקן את העולם, ואז הלכו ולמדו משהו ורכשו איזו דירה באיזה פרוור והתחילו לשלם משכנתא ומיסמסו את כל החלומות של התיקון במאבק היומיומי כדי לבנות חיים בורגניים של בית וגינה וכלב וכמה ילדים. ואז שואלים את עצמם בשביל מה כל זה, ואם זה באמת מה שהיינו צריכים, מה שאנחנו רוצים, וחלקם עדיין שואלים איך לעזאזל לוקחים את זה לשם, למקום עם משמעות. אגב, יש איזה הבדל. מינורי. להם, לאלה שבספר, אין ילדים.

זה ספר שיצר בי בהדרגה יחס מאד אישי, גם המוזיקה שנשמעת בו, תקליטים כמו La Scala של keith Jarrett, שהם חלק מפס הקול של הבית שלי כבר הרבה מאד שנים, גם מערכות היחסים שהוא מתאר, הקושי לאפשר לעצמך להתמסר, הרצון להימנע מנוסטלגיה ומקשר רגשי לחפצים ולאנשים שליוו אותך, רצון שלא תמיד אתה מצליח לקיים. ההוויה שעוברת, זה שכלום לא מושלם, אבל היחס שלך לדברים יכול לקבוע מה תקח מזה, מה יישאר מזה, מה יהיו החיים האלה בשבילך. וההומור.

גם המשפט הזה, "החיים המחורבנים האלה. לא יכול להיות שזה כל מה שיש", שחוזר יותר מפעם אחת.

בהתחלה הוא מצריך מאמץ קל, של התמסרות. אני אסביר. לא תמיד ברור איפה ומתי נמצאים. תוך כדי שיחה שמתנהלת במקום אחד עם אדם אחד יכולים להתבצע פתאם מספר מעברים לזמנים אחרים, למקומות אחרים ולאנשים אחרים. ואין התראה. אתה פתאם, באמצע משפט, מבין שאתה כבר לא נמצא במקום שהיית, שהלכת משם ועוד לא לגמרי ברור לאן. אם חשוב לכם לדעת בכל רגע היכן ועם מי אתם נמצאים, יש סיכוי שתשקלו לזנוח אותו. הוא לא עוזר להתמצא. אבל אחרי כמה זמן מתרגלים לזה. זה נהיה נורמלי וכבר לא מפתיע. בשבילי היה שווה להתאפק ולחכות.

אני התמוגגתי.”

“אדום- אווה טים, הוצאת עם עובד, 2011

על אהבה, מוות ושאלת המשמעות
כנגן ומבקר ג'ז, גיבור הספר תומאס, כותב ספר על הצבע האדום אך מתפרנס מנשיאת הספדים. כיוון שהמתים אינם מוכרים לו הרי שהוא חייב ללמוד אודותיהם מקרוביהם וחבריהם ולעתים אף לערוך חקירה בלשית לצורך הכנת ההספד. כזה הוא גם המקרה כאשר הוא מוזמן להספיד אחד בשם אשנברגר אשר ביקש זאת במפורש בצוואתו. תומאס מגלה שהוא הכיר את אשנברגר בעבר כאשר נשא שם שונה. בנעוריהם שניהם היו קומוניסטים ויחד חילקו כרוזים והשתתפו בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם- זהו היבט אחר על האדום. הגיבור בשנות החמישים לחייו שהינו גרוש מנהל פרשת אהבים עם אישה צעירה ממנו בעשרים שנה הנמנית על דור חסר מעורבות פוליטית. היא קשובה למחשבותיו ומגלה באמצעותו את האידיאלים והמחויבויות, את ההתפכחות והשחיתות של השמאל הרדיקלי של שנות הששים. בעת שתומאס מכין את ההספד הוא מגלה כי אשנברגר שינה את דעותיו כנגד האלימות והתכוון לפוצץ אנדרטה במרכז ברלין אלא שתוך כדי ההכנות הוא נהרג בתאונת דרכים.
בספור מוצבת התנפצות האידיאלים המעורבת בפחדים בפני הזדקנות, אימפוטנציה, מחלות כרוניות ותחושה מוקדמת של מוות מול פניה המשתנות של הפוליטיקה הגרמנית. ניתן להבין את הספר גם כמדריך מסקרן לברלין המודרנית. מעל לכל הסיפור מהווה קינה על דור מרד הסטודנטים (1968), דור שלא הצליח לממש את רעיונותיו המהפכניים. דור שחווה הכל, רצון לשנות את העולם, אהבות ואכזבות ולבסוף התברג בבינוניות של החיים הגרמניים חסרי המשמעות.”

“גב הספר נשמע מבטיח. להט מהפכני יכול להיות תבלין מצויין ולפעמים יכול אפילו להפוך למנה עיקרית מופתית ובת אלמוות (שדים של דוסטוייבסקי, הטוב בכתביו בעיני). כאן, לעומת זאת אנחנו מדברים בעיקר על מה שנשאר מהגחלת, שהיתה פעם להבה, וזה לא הרבה.
כאן הלהט הזה הוא תבלין. זה פחות ספר על מהפכן לשעבר, זה יותר ספר על הזדקנות, והזדמנות אחרונה לאהבה, לאש, לכל מה שהצבע האדום מסמל לפני שהגיל יהפוך את הכל לנוסטלגי. הבלחות העבר כאן לא מאירות באור מקורי במיוחד את התקופה או את רוח האנרכיה, גם תיאורי ההתפכחות - שמענו על זה כבר קודם וגם המספר יודע ששמענו.
הכתיבה כאן יפה, זה מספיק כדי להפוך את הספר לכזה שלקריאה בו יש ערך, אבל פיודור יכול לנוח בשקט.”