ג'ף דאייר מחפש את עצמו בכל העולם, ולא ממש מוצא.
מה שהוא כן מוצא זה כל מיני טיפוסים שגם הם לא בדיוק יודעים מנין באו ולאן הם הולכים.
בניו - אורלינס הוא מסתובב בברים ומשחק טניס עם חולה סרטן אובדני; בפריז הוא חושף בפני בחורה צעירה את נפלאות הסקאנק ומשלם ביוקר; בדרום - מזרח אסיה הוא לומד כמה דברים על עמימות גיאוגרפית ועל יכולתו המופלאה של האדם להסתגל לסביבתו;
בבר באמסטרדם הוא מגורש החוצה בגלל פטריות הזיה;
בסאות - ביץ' הוא רואה בפעם הראשונה בחייו גופה
(אם לראות את הגרב בלבד זה נחשב);
וב"חוף מבטחים" בתאילנד, בין כל תועי הניו - אייג',
הוא נשבה בקסמיה של ניצולת מתקפת מדוזות.
כל עיר, כל אתר, מציעים לו פתח מילוט מהמבוי הסתום של חייו האישיים והיצירתיים, אבל הוא מסתבך והולך.
רק התמוטטות עצבים שתחילתה בהסחת - דעת סדרתית ושיאה בארוחת בוקר טבולה בדמעות בדטרויט, גורמת לו להבין שככה זה לא יכול להימשך.
או שכן.
על הכתיבה של דאייר אפשר רק לומר שאילו כתב ספר הדרכה למכונאות רכב, אי - אפשר היה להניח אותו מן היד.
הוא ציני, חריף ושנון, מצחיק עד דמעות, ועם זאת מצליח לגעת במקומות העמוקים והכאובים ביותר בנפש האדם.