ספר זה עוסק בתהליכי השינוי שעברו על החברה הישראלית, בעיקר מאז "המהפך" של 1977, ומנתח את שורשי השינויים ואת תוצאותיהם. הנחת היסוד של המחבר היא כי "המהפך" היה לא רק שינוי פוליטי אלא גם נקודת מוצא לשינויים מרחיקי לכת בכל המערכות בישראל - המוסדיות - חברתיות, הפוליטיות והכלכליות, וכן בדפוסי הזהות הקולקטיבית של החברה הישראלית על מגזריה השונים. בעבר עמדה במרכז ההוויה הישראלית התבנית החברתית והתרבותית של תנועת העבודה הציונית, שהייתה הגמונית בשלושת העשורים הראשונים של המדינה. אולם דווקא בשיא הצלחתה התגלו בה בקיעים וניגודים, שהתרחבו והחריפו לאחר מלחמת ששת הימים ועוד יותר מכן לאחר מלחמת יום הביפורים. כך הואץ התהליך של שינויים מרחיקי לכת במסגרות המוסדיות והשתלב במאבקים של מגזרים חברתיים שהיו קודם משניים או שוליים ועתה ניסו לפרוץ דרכם לזירה המרכזית של החברה. זאת במגמה להשפיע על עיצוב דמותה של החברה הישראלית ולהקל על השתלבותם במרכזה. הספר מנתח את שורשיהם של התהליכים האלה וגם מצביע על הבעיות הנוצרות עקב כך לחברה הישראלית בעידן הנוכחי. המחבר, ש"נ אייזנשטדט, הוא פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, שבה הוא מלמד מענת 1946. ספריו הקודמים בסדרת "אוניברסיטה משודרת": הדמוקרטיה ונפתוליה ופונדמנטאליזם ומודרניות.