“מול המדף בספריה עלה בי הזכרון כי החזקתי בידי את הספר הזה, סמוך להופעתו בגירסתו הראשונה. אז, בתחילת שנות ה-70' הוא נקרא "החצר של מומו הגדולה" ויצא בהוצאת עם-עובד. ראיתי בעיני רוחי את מראה הכריכה הישנה, אבל לא זכרתי אם קראתי אותו, אם לאו.
עכשיו, לאחר סיום הקריאה בגירסה הערוכה מ-1993 (בהוצאת סימן קריאה) ובשמו המוצלח יותר, ברור לי כי גם אם קראתי לא יכולתי להבינו באותה עת. הספר מורכב, עמוק ובעל רבדים פסיכולוגיים וקריאתו מצריכה בשלות רגשית וגם פרספקטיבה שטרם ניחנתי בהן בימים ההם.

הסופרת יהודית הנדל התגוררה בחיפה, עיר הולדתי. זירת התרחשות העלילה היא חצר בית בשולי העיר על גבול העיר התחתית ובת גלים, סמוך לחוף הים. האזור עזוב ומוזנח, נמצא בין מוסכים ואינו רחוק מפסי הרכבת. אל חדר בבית הזה, עובר שאול, גבר צעיר שנאלץ לעזוב את מקום מגוריו הקודם. לפניו התגוררה במקום אשה שנפטרה. כשהגיע שאול לחדר היה מוצמד לדלת פתק "סגור בגלל מוות". לא רחוק מן הבית נמצא שביל ובו שלט "דרך ללא מעבר".

"סגור בגלל מוות" ו"דרך ללא מעבר" הם לב ליבו של הספר המעיק הזה. הדמויות קרועות ומרוסקות בפנימיותן. המוות הוא מוות של הנפש. אחת הדמויות הוא ניצול שואה, אחרת איבדה את בתה הקטנה, מישהו נוסף - אהובתו נטשה אותו והוא אינו מפסיק לחפש אחריה באובססיביות. אישה שאיבדה את בעלה המשחקת פסיאנס גם עבורו ומפסידה כדי שהוא ינצח ודמויות נוספות מהסוג המהלך לצד החיים מאכלסות את הספר. חיי כולם כבויים ונתונים בריק. הם נאחזים במוכר, גם כשהוא רע ומביא עמו אומללות. חייהם מעגליים וסגורים בתוך זכרונות כואבים והם אינם מצליחים להבקיע להם מַעֲבָר אל האור. חייהם תקועים, ואין פלא שלמרות שהם עוברים לא פעם סמוך לפסי הרכבת, מעולם לא מוזכרת תנועת הרכבות – סמל לחיים והליכה קדימה.

האור ,החום והקיץ הם מוטיבים מרכזיים בספר. לא תמצאו כאן אור שוטף את החדר, שמש מלטפת או בריזה נעימה מהים בשעות בין ערביים, וגם לא פלח אבטיח או אשכול ענבים על השולחן במרפסת. האור וחום הקיץ נמצאים כאן במופעיהם השליליים בלבד.
הספר רווי בתיאורי אפלולית, חושך וערפל השורים בבית ובחוץ. אלו כמובן גם מאטפורות לעולמן הפנימי של הדמויות. אחת מן הדמויות אפילו רגישה לאור ומצוננת תמיד בקיץ, סמל לזרות ולקושי להסתגל לארץ. חום הקיץ המלווה את הספר, הוא תמיד מעיק ומשרה אוירה של חוסר תוחלת, קמילה ומוות.

הספר לא קל לקריאה. הפונט הקטן והפסקאות הארוכות והדחוסות מצריכים ריכוז רב. דווקא השפה הפתיעה אותי לטובה (הספר נכתב בסוף שנות ה-60). היא מודרנית כמעט לחלוטין וחשים בהתפתחות שחלה בה מאז שנות ה-50 עת כתבה הנדל של ספרה "רחוב המדרגות".”