במהלך חמישים שנות הגותו חולל זיגמונד פרויד שינויים מרחיקי לכת בתיאוריה הפסיכואנליטית שלו. תיאוריית החרדה שפיתח פרויד בתחילת דרכו ליוותה את השיח הפסיכואנליטי וספגה את השינויים שהכניס במודל הנפשי במשך קרוב לשלושים שנה מבלי שזכתה לרוויזיה מקפת. רק ב1926 - , בחיבור עכבה, סימפטום וחרדה, המתורגם כאן לראשונה לעברית, חזר אליה פרויד לבחינה שיטתית אחרונה. תוך חשיבה מחדש על עבודתו המוקדמת בנושא, הוא מציע הבחנה בין כמה סוגים של חרדה, טוען שהחרדה מייצרת הדחקה ולא להפך וקושר בין היווצרות החרדה להיווצרותם של סימפטומים נפשיים אחרים. חיבורו של פרויד זכה למעמד של בכורה בספרות הפסיכואנליטית העוסקת בתחום החרדה והאפקטים, והייתה לו השפעה רבה על תפישת החרדה אצל פסיכואנליטיקאים שונים, החל ממלאני קליין וווילפרד ביון ועד לדונלד ויניקוט, היינץ קוהוט וז'אק לאקאן. מבחינת פרויד, טקסט זה אינו מהווה רק הזדמנות לעבד את מושג החרדה, אלא גם להיטלטל כדרכו בין ידיעה לאי - ידיעה בחיפוש אחר המודל הנפשי שייצג נאמנה את מכלול התיאוריה שלו; כל זאת במיוחד לאחר המהפך המחשבתי של תחילת שנות ה20 - ב"מעבר לעקרון העונג" (1920) שבו הצביע על קיומו של יצר מוות הרסני המנוגד לליבידו, וב"האני והסתמי" (1923), שבמסגרתו הציע את החלוקה המשולשת של המנגנון הנפשי: אני, סתמי ואני עליון. מכאן שטקסט זה הנו גם הזדמנות נוחה לקורא הישראלי להכיר את אחד מחיבוריו של פרויד העומד במוקדן של מרבית המחלוקות החשובות ביותר בהיסטוריה של הפסיכואנליזה ובשיח הפסיכואנליטי של תקופתנו. לתרגום מצורפת אחרית דבר, מאת הפסיכיאטר ד"ר ערן רולניק, על תפישת החרדה אצל פרויד וממשיכיו ועל מקומה של החרדה בהיסטוריה ובתרבות של המאה ה20 - .