ספר אחרון של חנוך לוין, שנאספו בו טקסטים שלא נכללו בספריו הקודמים, וביניהם קטעים מרגשים שכתב בימיו האחרונים. קוקטיל מרתק, הכולל את כל הז'אנרים (פרט למחזות) בכתיבתו של אחד מגדולי הספרות העולמית בימינו: פרוזה, מערכונים, תסריטים ותסכיתים, שירים ופזמונים. זהו ספר פרידה של הספריה החדשה וספרי סימן קריאה מאחד הסופרים המרכזיים של ההוצאה, שהתמיד בעבודתו עימנו - החל בסיפורו הראשון בחוברת 'סימן קריאה' 1, ובמחזה 'חפץ' (1972), הספר הראשון של ספרי סימן קריאה - ופירסם בספרי סימן קריאה, או במסגרות שספרי סימן קריאה שותפים להן, 35 ספרים. "מה מרובים הם אלה - האם כלה ונחרצה היא על כולנו? - אשר בנטותם למות הם נושאים את ראשיהם, מתאמצים להחזיר ברק לעיניהם העוממות ומכריזים: 'הנה, עוד מעט יסתיים הטיפול הרפואי, נקום מן המיטה ונשוב אל העולם במשנה מרץ, אף נגדיל מנראשונה'. בבוא שעתנו, הלוואי שיהיה בנו די כוח לשמוט ראש על חזנו השקוע ולומר: 'לא נשוב אל העולם, אבדנו'. ולשמע ידידינו ונשותינו המוחים בקול רפה: 'מה אתה מדבר, עוד מעט תעמוד על רגליך ,' תיוותר לנו שארית המרץ להתעקש, ודמעה מתגלגלת במורד לחינו: "אבדנו וחסל", ובזווית עיננו נראה את האשה, אף היא דמעתה מתגלגלת, מוחה שוב לעומתנו, והפעם לא בקול רפה, להיפך, בקול המתאמץ מאוד להיות לא רפה, תוך רקיעת רגל: "מה אתה מדבר, מה אתה מדבר ! " הלוואי שיישאר לנו עוד רק הכוח לחשוב על רטיטת ישבנה כשהיא רוקעת ברגל, כמו שנהגנו פעם, ואז לשוב סופית אל 'אבדנו וחסל'."