“"דמיין לעצמך את המוזיקה הופכת לאדם שכדי לא למות עליו להתרכז בלי הפוגה בצליל הכינור, בתנועת הקשת המדלגת על המיתרים ומתחככת בהם ומפיקה מהם אקורדים, מלודיה, מקצב. דמיין שזאת האפשרות היחידה לשרוד, כי בדממה יימוגו החיים."

סיפורו של כינור נדיר ועתיק העובר בין ידיהם של כנרים שונים במהלך השנים וסיפורו נשזר בין הדמויות שאחזו בו. הסיפור עוקב אחר כנר מחונן ומוכשר המגיע מרקע חסר כל ומצליח להיות עילוי בתחומו. הוא פוגש בבית הספר ללימודי מוזיקה נער מוכשר לא פחות שמגיע ממשפחת אצולה נחשבת. בין השניים נרקם קשר עמוק עד לאחרית ימיהם.

קשה לי קצת לכתוב ביקורת על ספר כזה. אני מרגישה שאני מחוברת עמוקות לנושא שמדובר בו ולעלילה שמסופרת בו. ולא, אין לי שום קשר לכלי קשת, מעולם לא ניגנתי באחד כזה. אבל מספיקה עבורי אמרה אחת קטנה או משפט על מהי האמנות בשביל הדמויות הללו כדי להרגיש שייכות. אני יכולה לשבת שעות ולצלול לשיחות על מולייר ואיבסן או סיפורי כישלון והצלחה מאודישנים, זיכרונות מבית הספר למשחק שהיה מקום איום ונורא אך עם זאת הפך אותי לתוצר הכי טוב שיכולתי להפיק מעצמי. מהמורה ההוא שהשפיל אותי ולא אעבוד איתו בחיים ועד הבמאי שהיה לי איתו חיבור מיוחד. על אחת מהמנהלות שהיא התגלמות הרוע האנושי וגם על רגעים קטנים ומרגשים של בכי טהור על הבמה. מההצגה הנוראית שלא הייתי בה מרוכזת ועד הבחורה שניגשה אליי עם דמעות בעיניים בסיומה. הרגע ההוא שהתקשרו לבשר לי שקיבלתי את התפקיד ועד ל"לא" חורץ הגורלות שצריך לפתח אליו חסינות. קשת כל כך גדולה של רגשות, חוויות, מצבורים של זיכרונות. קשה להסביר, ולפעמים אולי למישהו מהצד זה נראה קצת פאתטי כל הכמיהה הזו וההתמסרות הטוטאלית למקצוע שדווקא בארץ שלנו לא זוכה למספיק קרדיט. אבל מי שנולד עם זה, כמו מחלה שאין לה מרפא, ימצא את עצמו עוסק בזה כל חייו.

מעבר לטקסטים על המוזיקה והאמנות, יש פה פשוט סיפור טוב, כזה שמסופר בצורה מעניינת ומסתורית. על ההווה שמתערבב בתוך העבר, האמת אל מול השקר, חברות אל מול בדידות, פערי מעמדות והישרדות. סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור ותחושה שהקורא מציץ פנימה אל תוך עבר לא מוכר שחושף את פרטיו בדקדקנות ואיטיות. כמו מעין אבן ארכיאולוגית שצריך להוריד ממנה את חתיכות האדמה עד לניקיון יסודי וברור.

בכל הסוף המפתיע והפתלתל והכה לא צפוי הייתי צריכה לעצור לרגע את מחשבתי, להסדיר את נשימתי ולהבין את תהפוכות העלילה שנחשפו לפניי. תענוג צרוף של סיפור, שמעורר רגשות עזים וגם מחשבה ומשאיר אחריו שובל, ממש כמו זה שמשאירה אחריה המוזיקה.

"המוזיקה מרוממת את רגשות האדם ואותו עצמו, אבל הדרכים המוליכות לכך חייבות לעבור דרך הצליל הצורם, השאון, הדיסוננס. במוזיקה הקלילה והמושלמת, כמו זו ששומעים בנגינתה המעודנת של תזמורת או של רביעיית כלי קשת, חבוי מתח העצבים הדרוכים, זרימת הדם וסערת הלבות".”

“בין השפעה לחיקוי

במדף הספרים שלי העמוס לעייפה שלי, יש ספר אחד שהוא כמו אבן הראשה לקשת בשער כניסה, האחד מתוך קומץ שאני שומר אותם קרוב ללבי, שעליו אני יכול לומר בוודאות, קראתי, אהבתי והתרגשתי, והוא עדיין מלווה אותי במחשבותיי, על התקופה ועל בני האדם המשתוקקים למוזיקה, החוברת לאהבותיהם ושנאותיהם, ולמרות היותם אינדיבידואלים השונים זה מזה, הם מצליחים להיות לקבוצה המפיקה מוזיקה הרמונית נפלאה ומרגשת, המציגה אפשרות לחיבור בין אנשים שונים היכולים לבטא חלום גדול, ובאמצעותו לממש חוויית חיים המעניקה תחושת התעלות בלתי נשכחת.

האם ניחשתם, מהו הספר?

רביעיית רוזנדוף, הבלתי נשכח של נתן שחם.

למרות שאני לא מבין במוזיקה, תיאורי מוזיקה הכתובים היטב, המהדהדים אל מול תחושות אנושיות, מרגשים אותי כספרות ואמנות במיטבה.
מהסיבה הזאת, אני מידי פעם מבקש לקרוא ספרים, שהנושא שלהם הוא מוזיקה ומוזיקאים. אני מבקש לשתף אותכם בקצרה, בשניים מהספרים הנוספים שקראתי ואהבתי העוסקים במוזיקה: כמו סיפרה של אנה אנקוויסט, קונטרפונקט, המספר על חייה כאם שכולה המבקשת נחמה באמצעות צלילי מוזיקה אהובה. אהבתי סיפור אחד של יהושע קנז, מקובץ סיפורים הנושא את שם הסיפור, מומנט מוסיקלי, המספר על ילד רגיש המשתוקק לנגן.

מהסיבה הזאת היה ברור לי שאקרא את קנון מהופך, של פאולו מאורנסיג, שבכריכת הספר שלו ציור כינור יפיפה.

במרכז הספר, שני נערים הלומדים בפנימייה למחוננים למוזיקאים צעירים. לכאורה מוסד תרבותי, אך למעשה מוסד קשוח וסגור, הדומה למנזר עגום. התקופה היא זמן מה לפני מלחמת העולם השנייה, לאחר שהעולם עבר טלטלה בסיום מלחמת העולם הראשונה, שבעקבותיה השלטון האוסטרי הונגרי התמוטט, וכעת עולם התרבות המוכר עומד להיכחד מול עליית הנחשול הנאצי.

אחד מהנערים מגיע מבית בורגני, ללא יחוס אצלי, לעומתו חברו מגיע מבית אצילים ששרד את מלחמת העולם הראשונה ועדיין מחזיק בגינוני העבר, שבאמצעותם מתעקשים למתוח קוו ברור בין מי שמשתייך לאצולה ולמי שלא. למרות נקודת הפתיחה הזאת, מתקיימת חברות אמיצה בין שני הנערים, שלכאורה מתחרים בניהם על יוקרה והכרה, אך למרות אלה, מה שמחבר ביניהם היא המוזיקה היוצרת ביניהם חברות אמיצה.

לשני הנערים סוד אפל מעבר במשפחתם. הכינור בו מנגן הנער חסר הייחוס, הוא המפתח לתעלומה שתתפענח בהדרגה, ובכך היא תקנה עניין לרומן כסיפור חפץ ושתי משפחות.

פאולו מאורנסיג, הוא מספר טבעי, היודע לספר סיפור בקול צלול וחם ובשפה חכמה ומעניינת, המצליחה לתאר היטב תיאורים תקופתיים ותיאורים מוזיקליים, ואת תשוקת הנערים המתמסרים למוזיקה כדרך חיים. הוא יודע לייצר אווירה, לתאר בפירוט ובצורה חייה סערה בטבע, המהווה תפאורה נהדרת לדו קרב מילולי ונפשי בין שני הנערים הנפגשים עם סיום לימודיהם. מעל הכל הוא מעלה שאלה פילוסופית משמעותית, האם החברות שעברה מבחנים תשרוד בהמשך. האם היא ערך עליון, או תוצר אינטרסים זמניים, המתאימה לנסיבות התהוותה בלבד?

המפגש בין שני הנערים בסיום לימודיהם בטירה אפלה בין הרים, כשבחוץ נשמעת סופה מתגברת, הזכיר לי ספר אחר, את הנרות בערו את כלות, של שאנדור מארי, עליו כתבי בביקורת לפני מספר שנים: "הספר הזה הוא רומן היסטורי טוב וסיפור פסיכולוגי עמוק, המעניק תובנות לחיים. הוא מתייחס לאירועים תקופתיים המשולבים באירועים אישיים. הוא סיפור על בדידות ואומללות, על רציונליות, לעומת אי רציונליות, על אהבה ותשוקה לעומת חברות, על כאוס ורצון להשתייך לסדר ולארגון שמעניק ודאות, אך הסדר הקיים קורס, ומעמיד למבחן אידיאלים אישיים ואידיאליים חברתיים חדשים, לעומת אידיאלים ישנים". ולכן ספר שמעתיק רעיון, מבנה סיפורי ורקע תקופתי ומקום דומים, הוא בעיניי קאבר ולא יצירת אמנות מקוריות העומדת בפני עצמה. מסיבה זאת הרגשתי בקריאת הספר ובסיומו, שבחוויה הזאת כבר הייתי. עובדה שלא תימנע ממני להמשיך ולקרוא ספרים העוסקים במוזיקאים ובמוזיקה.”

“אפתח בגילוי נאות: אני פריק של מוסיקה, מאזין, קורא על מוסיקה ומידי פעם גם כותב עליה קצת. תמיד חשבתי כי אין לנו חיים בלי מוסיקה. לכן כשנפל לידי הספר הזה, היה לי ברור כי הספרים האחרים ימתינו לתורם.

אומר כבר עתה כי מדובר בספר טוב שנהניתי לקרוא, אך עם סיומו היתה לי תחושה כי משהו בכל זאת התפספס כאן.

כבר בפרולוג מבינים כי זוהי יצירה שכולה מתח ומסתורין. ואכן בתחילה מתחוללת סדרת אירועים לא צפויים המסופרים גוף ראשון על ידי הכותב. הוא מספר לנו כיצד רכש במכירה פומבית (תמורת סכום צנוע מאוד) כינור נדיר של אחד מבוני כלי הקשת המוערכים ביותר של מחוז טירול במאה ה-17. בעודו בוחן את הכינור בחדרו בבית המלון, מופיע בחדרו זר המבקש לקנות ממנו את כלי הנגינה המפואר, ומציע לו סכום גדול פי שלושה ויותר. חקירה קצרה מגלה כי הזר המסתורי, המספר השני, הוא סופר משוגע למוסיקה שביקש זמן רב לספר סיפור ש"המוסיקה תהיה הגיבורה הראשית שבו", ופגישה גורלית זימנה לו סיפור כזה, שאותו הוא מגולל מפיו של מספר שלישי. כפי שהבנתם, יש כאן עודף מספרים ללא כל צורך.

הסיפור גולש אל ילדותו של המספר (השלישי), אל תיאור לימודיו בבית ספר למוסיקה שהיה מאוד תובעני בדרישותיו, אל אורח החיים הספרטני כמעט באותו מוסד ועל ידידות שנקשרת בין המספר לבין תלמיד אחר בבית הספר המזמין אותו לבלות איתו ביחד בחופשה. בשלה זה מופרעת החברות על ידי פער המעמדות בין הילדים ואז מתחיל הקטע של המתח, המיסתורין והסוף המפתיע. האם החברות שורדת את הפער הזה? תצטרכו לקרוא את הספר כדי לדעת.

התקופה בה מתרחשת העלילה היא שנות השלושים באוסטריה, עליית הנאציזם באירופה, סיפוחה של אוסטריה לגרמניה (האנשלוס) והמלחמה שמיד תפרוץ, אך כל אלו הם רק ברקע הסיפור (למרות שמוזכר גירושם של התלמידים היהודים מבית הספר וביטול קונצרטים של נגנית יהודיה) ואינם חלק מהעלילה.

הבסיס של העלילה מצוין ומכיוון שאני בטוח כי ניתן היה להוציא ממנו יותר, אתן לו 4 כוכבים בסולם גורן.

זהו ספרון של פחות מ-150 עמדים הנקראים מהר מאוד.”

“ספר מצוין!
ממליצה לקרוא אותו עד כמה שאפשר ברציפות, כי נכנסים למעין קצב של קריאה בדומה ליצירה מוזיקלית (מצטערת על השמאלץ אבל זה נכון).
מלבד ההנאה שבסיפור ובקריאה, הספר עורר בי מחשבות רבות...”