“#
לא יודעת מה גרם לי לאסוף את הספרון הזה מהספסל ובעיקר – מה גרם לי לקרוא אותו. אני לא מחבבת במיוחד מחזות, בטח שלא לקרוא אותם. הדיאלוגים והמונולוגים האינסופיים, הוראות הבימוי, תיאורי התפאורה – כל אלה מעיקים עלי ולא מהנים אותי.

וילי לומן מתגורר בשכונה עלובה, שתושביה הם "עמך" הנאבקים לשרוד. וילי הוא סוכן נוסע, איש מכירות שבא אל הלקוחות. נראה לי שבארץ לא נתקלנו בזן הזה, אבל כל מי שקורא סיפורים על ארצות הברית מתחילת המאה הקודמת, נתקל בכזה. הוא נושא בידיו מזוודות עם דוגמאות, מגיע איתן אל הלקוחות ומשיג הזמנות לחברה בה הוא עובד. הוא מונע משני כוחות עוצמתיים. הצורך לפרנס את משפחתו והאמונה שההצלחה – דהיינו התעשרות – נמצאת מעבר לפינה. רק צריך להושיט את היד ולקטוף אותה. אמונה זו טופחה היטב על ידי הקפיטליסטים ורבים באמריקה ומחוצה לה האמינו בה. על הדרך היא השיגה לאותם קפיטליסטים פועלים במחיר מוזל וללא זכויות.

מה הופך חיים להצלחה? אם נקבל את התזה של וילי, הצלחה מגיעה ממקובלוּת, לא מעבודה קשה. הערכים המובילים את וילי הם אהדת הקהל ("אישיות"), לא עבודה קשה, לא לימוד מעמיק, לא יושר. הוא מרגיש ש"הצלחה" היא פרס על היותך אהוד. וילי עצמו, בשנות השישים שלו, עדיין עובד כמו חמור וההצלחות שלו קיימות רק בדמיונו. בראשו הוא אותו אדם מצליח שהוא חולם להיות, והדמיון מספק לו פרשנות לכל אירוע שהוא חווה.

המחזה יצא לאור לראשונה ב 1949 וזכה בפוליצר, בטוני ובפרס מבקרי הדרמה. הוא כנראה התקבל בתשואות כי ביטא איזו אמת שעד אז אולי לא בוטאה במלים. הוא זכה להמון עיבודים על הבמה ובקולנוע ונדמה לי שהוא מוצג עד היום כאחת "הקלאסיקות" המומחזות.
האם הוא שרד היטב את הזמן? מבחינת הסיפור כנראה לא. קשה להזדהות ולהבין היום אדם העובד בפרך, זוכה לעלבונות שהוא קורא להם "גשם", שפעילותו כה מדומיינת ושיפוט המציאות שלו כל כך לוקה. אבל אם מדובר ברעיון – אכן, גם 75 שנים אחרי שנכתב, אנשים שואפים להידמות לדמויות זוהרות שנראים להם סמל להצלחה. הם חושבים שדמויות המופת האלה לא התאמצו להצליח. הם פשוט הלכו ברחוב ונתקלו בהצלחה. ההצלחה נקרתה בדרכם בזכות אישיותם המלבבת או יופיים הנערץ. ואולי אם אעריץ משהו מזה ידבק גם בי.
אין חדש תחת השמש, נראה לי. אולי בכולנו טמון הזרע הזה של השאיפה להצליח בלי להתאמץ. פשוט לקום בבוקר יפה ועשיר ולחיות את החלום.”