“הספרים של תומס ברנהרד מורבידיים לחלוטין אבל מסקרנים ביותר,
זה הוא הספר השני באוטוביוגרפיה שלו, הראשון שקראתי היה "הסיבה/רמז"

לאחר שבספר הראשון שהיה מורבידי ביותר והתמקד בקורות חייו כילד אוסטרי בפנימייה לנוער היטלראי בזלצבורג בתקופת שלטונם של הנאצים באירופה, ותיאר את ההתאבדויות שהיו נפוצות כל כך באותו מוסד, את ההתעללות של ראשי המוסד בילדים, ואת כניסתן של בעלות הברית לאוסטריה עם נפילת הנאצים, את ההפגזות הקשות על העיר ואת המוות הבנאלי שפגש בכל פינה,
ואת שתי נקודות האור בחייו: סבו, והכינור -
בספר הזה - הוא גואל את עצמו על ידי בריחה ממוסד הלימודים הנחשב והאריסטוקרטי שאליו הוא יועד, וביצוע תפנית בכיוון לא שגרתי ובלתי צפוי.
הוא הולך לעבוד כשולייה לזבן בשכונה הנידחת והמושמצת ביותר ובאופן פרדוקסלי מוצא שם את החירות שלה היה זקוק כל כך, איזה כוח פנימי מושך אותו לאנשים הללו שהם היפוכו של העולם שבו היה אמור להתחכך.

אותו "מרתף" כפי שהוא מכנה אותו בחנות שבה עבד כנער מציל את חייו למעשה מאיבוד עצמי לדעת, ונותן משמעות לחייו והוא מגלה בעצמו שמחה וחיוניות, וכנגד כל הסיכויים בורא לעצמו עולם חדש וחיים חדשים שנוצרו לכאורה מרגע של צלילות אינטואיטיבית ודחף רגעי ללכת כנגד הזרם וכנגד ההסללה שקיבל מהבית שבו גדל והתחנך וכנגד האליטה שמיוצגת על ידי מוסד הלימודים ממנו ברח. המוסיקה ממשיכה ללוות אותו במקביל ברקע ומשתלבת בצורה מושלמת אל תוך חייו החדשים, והוא מופתע לגלות עד כמה החיים יכולים להיות טובים ומספקים

בסוף הספר ברנהרד דוחס כמה פסקאות של צלילות דעת על משמעות החיים ועל חוסר המשמעות בעיקר, הישגים הם הבלות חסרי חשיבות והכול מתמצה בסוף לכדי חידלון.

לא ספר שאפשר לצפות ממנו להעלות חיוך על הפנים, אבל חוויה אחרת של קריאה כמסירה של השקפת עולם ללא כחל וסרק וללא בולם זעזועים.
אני ממליצה.”

“ב"המוקצה" באנוויל כותב, יחד עם עוד לא מעט קביעות נחרצות שיהירות לא נעדרת מהן, שהתכונה שאותה מייחסים לסופרים, היכולת להתבונן באנשים אחרים והסקרנות ביחס אליהם, היא מאפיין של סופרים בינוניים. הסופרים הטובים באמת לא זקוקים לזה. הם מתבוננים בעצמם וכותבים על עצמם. אותי זה הרגיע. לא שאני מתכננת קריירה, אבל בכל זאת, לפחות לא נסגרה הדלת. ואני לא כותבת את זה רק כבדיחה. יש לי חברה שכותבת ספרים והיא אשכרה מישהי שמסתכלת על אנשים ומתעניינת במה שהם עושים וחושבים ויש לה הבחנות ביחס אליהם ואלה דברים שאין לי. קל לי מאד לא לראות את רוב האנשים ונוח לי עם זה, וכן, חשבתי שאם פעם אחליט לכתוב ברצינות (מה שיש לי עוד 17 תכונות שימנעו, אבל נניח), זה מכשול שלא נראה שאצליח להתגבר עליו. אז נרגעתי.

ברנהרד, כמו קנאוסגורד או מונרו ועוד כמה סופרים מצויינים, כותב רק על עצמו. בדרך כלל באובססיביות שמאפשרת לך להבין איך זה לשאת ראש של מישהו שיש שאלה קיומית אחת שמעסיקה אותו מהקפה של הבוקר ועד לגלולה של לפני השינה, ואולי גם בין אותן הנקודות, רק מהעבר השני. להיות אובססיבי, ממוקד, לחזור על עצמך פעם ועוד פעם ועוד פעם, נגיד 372 פעמים, זה משהו שברנהרד יודע לעשות, ולא סתם, הוא יודע להשאר מעניין תוך כדי, וגם להבהיר לך שמשהו קורה במהלך העיסוק האובססיבי הזה, זה מתפתח, ובמובן הזה אפשר להגיד (תוך כדי חיוך ממין מאד מסויים) שזה אפילו מעורר תקוה.

אם מישהו איכשהו דילג על הפסקה הקודמת, אז רק כדי שלא יהיו שום אי הבנות: אני מאד אוהבת לקרוא את מה שברנהרד כותב. אני מבינה שאין הרבה אנשים כמוני, אני מבינה ולא מבינה למה, אבל זה לא משנה, אני אוהבת את זה. ובתוך הקונטקסט הזה אני אגיד ש"המרתף", 90 עמודים שהם החלק השני של האוטוביוגרפיה שהוא כתב, הוא בעיני פחות טוב מיתר הספרים שלו שקראתי. 

בחלק הזה הוא מתאר את תקופת נעוריו, ותסמכו על ברנהרד שזה לא דומה לתקופת הנעורים של אף אחד אחר, אפילו לא קצת. גם אם את מחזיקה מעצמך עצמאית ומורדת, אחת שעזבה את הבית וכל המסגרות והלכה לחפש משמעות בגיל 16 וחצי, כשאת קוראת את זה את מבינה כמה רחוק הקצה וכמה עומק יכול היה להיות בחיפוש הזה וגם כמה לא משנה לאן היית הולכת או מה היית עושה שם, בסופו של דבר המשמעות והחיפוש אחריה הם תולדה של מה שיש או אין בך.

אני לא בטוחה שאני יודעת להגיד למה אהבתי את הספר הזה פחות. הוא הרבה פחות אובססיבי מהספרים ה"רגילים" שלו, אבל גם החלקים האחרים של האוטוביוגרפיה הם כאלה וחלקם, "ילד" למשל, הם מצויינים. אני חושבת שזו בסופו של דבר איזו הרגשה שלי שמשהו לא מוצה. כאילו הלכתי לחיפה, ללוקס, ואפילו השתדלתי ובאתי בשעה שפתוח והיו שם המון דברים טעימים, ממש טעימים, אבל "הבלאגן של עכו", הסיבה ששוה להגיע מכל מקום עד חיפה בשבילה, לא היתה כי נגמר להם בדיוק הפריקי או משהו, ככה שלא משנה כמה טעים לי, בראש אני נשארת עם תחושה של אכזבה.”