“****


בדרך כלל ספרי ילדים, גם הטובים שבהם, מעבירים מסרים חד מימדיים מבחינה רגשית, מוסר השכל "חינוכי", ומהווים סוג של דרך להעביר את הזמן בסיפורים סבירים, משעשעים ומוכרים לעייפה לילדים שנהנים להזדהות ומבקשים שוב ושוב שתקריא להם את אותו סיפור (בחרוזים, אם אין לך מזל).
"ילד של אמא" הוא לא ספר מהסוג הזה. יהלי הביא אותו מהגן, וכשפתחתי אותו בעייפות של שמונה בערב ציפיתי להינות בעיקר מהאיורים המופלאים של כריסטינה קדמון. גיליתי ספר מעולה, שמדבר להורים בלי שהילדים ירגישו, ולילדים מבלי שההורים ירגישו שנושר להם האיי.קיו., שהוא לא מתחנף ושהמסרים שלו מתוחכמים ופשוטים להבנה בעת ובעונה אחת.

כל ילד שומע מהוריו שהוא הכי מקסים, מוכשר, חזק ויפה בעולם, אבל מה קורה כשהוא מגיע לעולם ה"אמיתי" ונתקל בילדים שהם בבירור "יותר" ממנו?

(במאמר מוסגר - בעיניי זאת שאלה גדולה שנשאלת לא רק במפגש בין פעוט לילדים האחרים בגן, אלא גם מאוחר יותר, כשהילדים שלנו מתבגרים, וחלקם ממשיכים להאמין שהם הכי מוכשרים וחכמים בעולם (בזמן שלא תמיד זה ככה, הבה נודה על האמת) ואין דבר יותר מעצבן ממבוגר שחושב - שלא בצדק - שהוא יותר טוב מכולם)

מעטים עד לא קיימים הם המקרים שבהם אתה מתרגש מספר ילדים. אבל כאן, כשהגעתי לעמודים האחרונים בספר הייתי על סף דמעות, ואני לא איש רגשן באופן מיוחד. הרגע שבו הילד בסיפור מתגבר על משבר האמון שחש ומבין שהוא באמת הכי מקסים ונפלא בעיני אמו, הוא רגע סיפורי נהדר ושברירי שנדיר מאוד למצוא אותו בספרים בכלל, גם "למבוגרים".

כחכחתי בגרון החנוק מעט כדי להסוות את המעידה הרגשית שלי מפני הילדים, ושלחתי אותם, הכי טובים ונפלאים ומוכשרים ויפים וחכמים, למיטה.


****”

“איזה כיף להקריא את הסיפור הזה. כל מה שהתחשק לי לומר הספר סיפר בשבילי ועוד בתוספת ציורים מקסימים.
מדויק, מהנה וקיבלתי אח"כ גם חיבוק בזכותו.בקיצור, ספר שכיף לקרוא וכיף לשמוע ולהביט בו.”