“אם הייתי צריך לבחור רק ספר אחד שאותו אקרא השנה, הייתי בוחר בספר הזה. אליס מונרו היא ללא ספק אחת הסופרות הגדולות שקראתי. היא מבריקה, מפתיעה ומקורית, מגדירה מחדש את הספרות, והגיבורות הספרותיות שלה הן פשוט כל אחד מאיתנו ומהסובבים אותנו.
והכול מתחיל מתבניות. הגיבורות של מונרו נאלצות על ידי החברה להידחק לתבניות שלא ממש הולמות אותן. האם, הבת, הרעיה, וכן הלאה, כל אותן תבניות שכופות על האישה להתנהג בצורה מסוימת, או שתאלץ לספוג את הבוז של החברה, את מבטי הלעג, וגרוע מכך את מבטי הרחמים. בסיפורים שלה מציגה מונרו את אלה שבחרו לנפץ את התבנית, ואת אלה שבחרו להישאר בתוכה, חלקן מתמודדות עם תחושות של חרטה ורגשות אשם, אחרות מתפוגגות לאט לתוך המציאות האפרורית.
"נראה לה שהחיים נמשכים, אחרי שגמרת בית-ספר, כסדרת בחינות נוספת שצריך לעבור. הראשונה הייתה להתחתן. אם לא עשית את זה עד גיל עשרים וחמש, נכשלת בבחינה הזאת כישלון חרוץ."
אליס מונרו שוברת את החוזה הלא כתוב בין הסופר לקורא. היא מתכחשת לתפקיד ה"אלוהים" של הדמויות שהוטל עליה, ובוחרת להשאיר הרבה קצוות פרומים בסוף כל סיפור, משאירה לקוראים שלה לבחור את סוף הסיפור, מבהירה לקוראים שלה שאין בעצם סוף לסיפור, כי הסיפור כותב את עצמו כל יום מחדש, בכל בחירה שאנחנו עושים.
העלילה בסיפוריה של מונרו מזדחלת לה לאט, עד שבמשפט אחד או בשורה אחת, היא מטלטלת אותך ומאירה באור חדש את כל מה שקראת. מונרו מצליחה להפתיע שוב ושוב, לקפוץ בלי חשבון עשרות שנים קדימה ואחורה, מאפשרת לדמויות שלה לבחון את עצמן ממרחק הזמן, להתמודד עם הבחירות שעשו.
נהניתי מאד לקרוא. לא מדובר בספר מדכא או משהו כזה. להפך. זהו ספר אופטימי, שמציג את היכולת שלנו לבחור כיצד יראו החיים שלנו, להתמודד עם אכזבות וכישלונות שתמיד יגיעו, ומנפץ את התפיסה הרומנטית של "חיו באושר ועושר", מעודד אותנו לבחור בחיים האמיתיים ולא באגדות.”