“#
כשפגשתי אותו על הספסל התלבטתי אם לקחת אותו. הוא נראה לי זקן (אמנם שמור במצב טוב, אבל בכל זאת...) שם הסופר לא אמר לי דבר, ושמו, "הצוואה", העלה בדעתי אינטריגות בתוך המשפחה, מריבות על רכוש. דברים כאלה, לא מלהיב במיוחד. למרות ההסתייגויות לקחתי ושמחתי בו.

המספר את הסיפור הוא עורך דין, שמסיבות של חוש צדק מפותח ואובססייה לאמת, מצא שאינו מתאים לעסוק במקצועו והפך לסוג של בלש החוקר תעלומות. הוא משתמש בידע המשפטי כשפה ותשתית למקצועו החדש, מחפש מידע בדרכים יצירתיות שאינן דומות לנהלים המאפיינים את מקצועו הקודם. הוא נשכר למצוא את אהובתו הויאטנאמית שנעלמה בסוף המלחמה ואת הילד או הילדה שילדה לקצין אמריקאי, בתקופת המלחמה. הקצין הפך מיליונר. הוא לא הצליח למצוא את אהובתו בעודו בחיים, הלך לעולמו והשאיר את המשימה בצוואתו למנהלי עזבונו.

נאמנות למולדת נחשבת ערך חיובי בעיני חלק מהאנשים, במשוואה שאינה מאוזנת. מהפרט נדרשת נאמנות למולדתו, לעתים עד מוות. המולדת, מהצד השני, אינה נדרשת לנאמנות יתירה כלפי אזרחיה. לעתים קרובות היא מקפחת אותם. לפעמים יש לכך סיבות. לפעמים זה סתם ככה. מאות אלפי אמריקאים צעירים יצאו למלחמה בויאטנאם. חלקם לא חזרו. חלקם שבו נכים ופצועים או מצולקים לנצח. גם חלק מהויאטנאמים ששיתפו פעולה עם האמריקאים נותרו לגורלם – לכליאה או מוות – אחרי שהאמריקאים נוצחו במלחמה שם והתפנו בבלאגן בלי לתת את הדעת לבני בריתם. קבוצה של נפגעים עליהם לא מרבים לדבר, היתה של נשים שחיו עם אמריקאים וילדו להם ילדי תערובת. רבות מהן הושארו לגורלן כשהסביבה מתנכלת להן. ילדים נמסרו לבתי יתומים. נשים נכלאו במחנות כי הן לא היו נאמנות למולדתן ועמם וטימאו את דמם הטהור בממזרים בני תערובת.

הספר, שיצא לאור ב 1994, מרתק ואינטליגנטי. טופר, שהוא סופר, עיתונאי ותסריטאי מבסס את טיעוניו באופן אמין, בכתיבה טובה ולא מתלהמת, דמויות מציאותיות ואינטריגות מוכרות. הסיפור המרתק יכול היה להיות ספר המשך מצויין ל"האמריקאי השקט" הנפלא של גרהם גרין. אפשר לראות איך האמריקאים משנות החמישים שהגיעו לויאטנאם נבערים בתמימותם התפתחו, רכשו אכזריות חדשה וסלידה מובנית מה"לא אנשים" המלוכסנים, שנועדו לשרת אותם ולהגיד תודה על הפרנסה – כמשרתים, זונות, מאכרים ומרגלים - שהביאו להם האמריקאים יחד עם "דמוקרטיה" ומלחמה בת 16 שנה שהרסה את המרקם האנושי והתרבותי והותירה עיי חרבות וקברים.

יש מה להסיק מהספר הזה, לא רק על העבר. הוא רלוונטי להפליא גם היום.”