המאבק על תפיסת ההפעלה של השריון בשדה הקרב ועל מקומו בין חילות היבשה של צה"ל, הוא הלוז בספרו של אורי בן-ארי "נוע נוע! סוף".
בתקופה שלאחר מלחמת העצמאות התעלם הפיקוד הבכיר של צה"ל מלקחי הפעלת השריון במלחמת העולם השנייה, ודבק בתפיסה שלפיה השריון הוא אך ורק גורם אש המסייע ליחידות חיל הרגלים.
אורי בן-ארי מתאר בלשון צבאית ולעתים מחוספסת את מסלול שירותו בשריון ואת מאבקו האישי לשינוי תפיסה זו. הוא מוביל את הקורא דרך תיאור האירועים בדרך הרצופה 'מלחמות יהודים' עד למהפך בעקבות מלחמת קדש {סיני (1956)}.
הניצחון המהיר של צה"ל במערכה זו הושג במידה רבה כתוצאה מן התעוזה, התנופה והמקוריות בהפעלת חטיבה 7, שעליה פיקד אורי בן-ארי. הישג זה העניק לשריון את הבכורה בין הכוחות המסתערים בצה"ל והביא לעיצובה של תפיסת הלוחמה המשוריינת במסגרת הקרב המשולב, כפי שהיא תקפה, בעיקרה, עד עצם היום הזה.
תת-אלוף (מיל') אורי בן-ארי נולד בשנת 1925 בברלין, גרמניה. עלה לארץ ישראל כנער בפברואר 1939. במלחמת העצמאות שירת כמ"פ וכמג"ד בפלמ"ח בחזית ירושלים ובחזית הדרום. במלחמת סיני פיקד על חטיבה 7, חטיבת השריון הסדירה היחידה של צה"ל. לאחר שימש מפקד גייסות השריון ועסק בהפקת הלקחים, בגיבוש תורת הלחימה המשוריינת ובהטמעתה. במלחמת ששת הימים פיקד על החטיבה המשוריינת "הראל" שפעלה מצפון לירושלים ותרמה להכרעת הקרב על העיר על ידי כיבוש שטח המפתח תל אל-פול וחסימת עתודות השריון הירדניות. במלחמת יום הכיפורים שירת כסגן מפקד פיקוד הדרום במערכה נגד הצבא המצרי.