הספר הוא על נשים ועל התנהגותנו ורגשותינו כלפי מין. מעט על איך עובד מוחנו והרבה על איך נשים חושבות; לשני אלה יש השפעה אדירה על דרך עוררותנו המינית, ואיך אנחנו מרגישות תשוקה ומתמסרות להתעלסות מלאת תשוקה - או לא. אצל נשים קיימות שתי האפשרויות: כשאישה מרגישה התעוררות של תשוקה אין זה אומר שהיא מתכוונת לזנק על החשמלית ששמה תשוקה לתוך בולמוס אקסטזה משחרר.
זה לא בלתי אפשרי; אך היא יכולה להרגיש גם שהעוררות שלה דועכת, אלא אם כן כל הכוכבים בקבוצת אֶרוס נמצאים במיקום הנכון בדיוק. אצל גברים זה שונה: כשגבר מתגרה יש לו זקפה וכשיש לו זקפה הוא רוצה לקיים יחסי מין. סוף הסיפור. אבל אישה שהתכנסה בזרועות בעלה והתחילה לגרגר מרוב עונג ממגע ידיו הנעים נזכרת פתאום שיש ערימת כביסה רטובה במכונת הכביסה כבר יומיים, טסה מהמיטה כל כך מהר שהמסכן לא יודע מה פגע בו (כתונת לילה לחה, קרוב לוודאי).
בסוף שנות השמונים, כששירתתי בצי כפסיכיאטרית, התחלתי להתעניין בחקר המיניות. חלק ניכר מהמטופלים שלי (גברים ברובם) דיברו על בעיות של שפיכה מאוחרת. הגברים האלה נטלו תרופה נפוצה נגד דיכאון ושכיחות תלונותיהם על בעיות זקפה היתה גבוהה יותר מכפי שנכתב בעלון לצרכן של התרופה. חשבתי שכדאי לברר כמה מן האנשים שנוטלים תרופות נגד דיכאון - גם גברים וגם נשים - נתקלים בבעיות בתפקודם המיני. גמרתי בדעתי לפתח שאלון למטופלים שיתבסס על נתונים מהימנים.
כעבור 15 שנה ואלפי דפי מחקר הצלחנו לבנות שאלון. העברנו אותו ל-6,300 איש, ופרסמנו מחקר הבוחן את שכיחותן של בעיות בתפקוד המיני בקרב המשתמשים בכל התרופות נגד דיכאון שיצאו לשוק משנת 1988. התוצאות היו מאירות עיניים ותקעו יתד בלתי צפויה בקורות החיים שלי, שלא לדבר על סלון ביתנו, מפני שאחד מהממצאים השתרבב למהדורה העשרים של משחק הטריוויה Trivia Pursuit: ״איזה אחוז מהגברים הנוטלים תרופות נגד דיכאון סובלים מבעיות בתפקיד המיני על פי מחקרה של ד״ר אניטה קלייטון משנת 2001 (17, 37 או 57)?״ אפשר לומר שאין לדעת מתי תיתקלי במטופלים שלי.
הדמויות הנזכרות בדפי הספר מבוססות על נשים שטיפלתי בהן בקליניקה שלי. מרביתן מורכבות מכמה נשים שהתסמינים שלהן היו מסגירים את זהותן אילו הצגתי אותם כפי שהיו במדויק. מכיוון שהספר מדבר בגלוי על סקס הקפדתי להסתיר כל פרט מזהה, לרבות פרטים תמימים לכאורה. אִם לאישה מסוימת שטופלה אצלי יש שני ילדים, כאן יהיו לה שלושה ילדים או רק אחד; אם המאהב שלה הוא סתת, הוא יכול להיות כאן נגר; מרצה אַפרו-אמריקנית לכימיה בקולג׳ עשויה להתגלגל בעורכת דין לענייני פטנטים שהקבוצה האתנית שלה לא מוזכרת. זה מוביל לשאלה מדוע אין גיוון גזעי בספר הזה.
התשובה היא שבחרתי לא לזהות את המטופלות שלי בהתאם להשתייכות גזעית משתי סיבות: האחת, מפני שציון הגזע עשוי לחשוף את זהותן בפני קהילתן; והשנייה היא שהגזע איננו גורם משמעותי במקרים הנידונים בספר. במקרים הספורים שבהם הקבוצה האתנית או הלאומיוּת של האישה משפיעות על מצבה ציינתי זאת, אך שיניתי את הפרטים. לדוגמה, בפרק האחרון אני מספרת על אישה שנולדה בקולומביה, ואילו האישה שעליה מבוסס הסיפור נולדה במדינה במרכז אמריקה. מטרתי היא לייצג את הנשים הללו באופן שלם ככל האפשר מבלי לגלות לקורא עובדות העלולות לחשוף את זהותן או את בני משפחתן.
אם תשאלו את עצמכם מדוע כללתי סיפור מסוים בפרק מסוים אף על פי שהוא יכול היה להתאים באותה מידה לפרק אחר, הצדק עמכם: הסוגיות בסיפורים רבים חופפות זו לזו. הסיפור של פֶּג בפרק על הבושה עשוי להתאים גם לפרק הקודם, הדן בטינה כבושה. המיניות הנשית בנויה מטבעה שתִי וערב, ומכיוון שכך קשה מאוד להתוות קווי גבול ברורים בין סיבה לתוצאה, בין תסמין לאבחון. דווקא בזכות המורכבות הזאת כל כך מעניין לאהוב אותנו, לחיות איתנו וגם לחקור אותנו ולכתוב עלינו.
לסיום, הסיפורים האישיים אינם עלילות ניצחונה של הפסיכיאטריה על מצוקה מינית אלא סיפוריהן של נשים אמיתיות שהנסיבות המיניות שלהן אולי דומות לאלה שלכן ושתובנותיהן שהשיגו בעמל רב עשויות לשפוך אור על חתירתך לסיפוק אירוטי. אך יש מטופלות שלא נחלו הצלחה מסחררת בטיפול, ובספר כללתי גם כמה סיפורים כאלה. יתר על כן, אין בכוונתי לרמוז שהתובנות צצו בתודעתן של המטופלות רהוטות ומגובשות ברגע משכר של התגלות מסחררת - נהפוך הוא. לפעמים עבדתי עם מטופלת במשך חודשים ארוכים ופענחתי עבורה רעיון מסוים שוב ושוב עד שהבינה אותו. חזרתי על אותו הסבר כל שבוע, כאילו המשפט שאני אומרת הוא מנטרת המלנכוליה שלה: ״הנה שוב נושא הנטישה; והנה את שוב מתרגזת מפני שמישהו לא נענה לך.״ והיא היתה אומרת, ״מה פתאום - זה בכלל לא מה שקרה!״ ואני הייתי די משוכנעת שזה בדיוק מה שקרה, אבל זה לא היה חשוב. אם היא לא היתה מוכנה להבין שזה מה שקרה, יכולנו באותה מידה להסתכל על הציור הידוע בשחור-לבן שבו צופה אחד רואה שתי צדודיות אף-אֶל-אף וצופה אחר רואה כד יווני. אפילו אם מה שאת אמורה לראות נמצא בדיוק מול האף שלך, את לא מסוגלת לראות אותו.
את לוטשת בו מבט ומאמצת את העיניים ואז בבת אחת בום! - את רואה בבירור שתי צדודיות. את פשוט לא מבינה איך לא ראית אותן קודם לכן, אבל מבחינתך הן היו בלתי נראות עד לרגע שבו הן נעשו הדבר הכי מובן מאליו בעולם כולו. מה שמוזר בחוויות כאלה הוא שלִכשראית את הצדודיות קשה מאוד לראות שוב את הכד כאילו לא היה מעולם. כמובן, הדבר היחיד שהשתנה הוא האופן שבו את תופשת את התמונה. כך עובדת הפסיכיאטריה. מה שהשתנה הוא האופן שבו המטופלת תופשת את הבעיה ושהיא מכירה בתרומתה לבעיה. ברגע שזה קורה, הכול משתנה.
אני מקווה שזה מה שהספר הזה יעשה: יעניק דרכים אחרות לתפישה עצמית וגם לתפקיד שמילאתן ושאַתן ממשיכות למלא ביצירת העצמי המיני שלכן. ברגע שזה יקרה, הכול - וכולם - יוכלו להשתנות.
פרק 1 | אני נורמלית?
למה כל כך הרבה נשים לא מרוצות מחיי המין שלהן?
למה כל כך הרבה נשים לא מרוצות מחיי המין שלהן? הנשים נהנות ממין פחות מכפי שהיו רוצות ליהנות ואפילו פחות מכפי שנהנו פעם - מלבד פאריס הילטון אולי (ואותה מדמואזל שהתגוררה פעם בחדר סמוך לחדרי במלון הילטון פריז). אני בטוחה שההצהרה הזאת נכונה בגלל הדברים שמטופלות אומרות לי בזמן טיפול, שמתנדבות אומרות לי במחקרים רפואיים, שחבֵרות אומרות לי במסעדות ושנשים לבושות בהידור אומרות לי כשהן יושבות לידי במחלקת עסקים ומגלות שאני פסיכיאטרית. אם הטיסה ארוכה מספיק הן משתפות אותי בעוד כמה דברים מלבד המשענת לַיד. משהו בחיים האינטימיים שלהן התקלקל, הן טוענות. הן כבר לא מעוניינות במין או שהן מעוניינות אבל לא מצליחות להתגרות, או שהן מצליחות להתגרות אבל אין להן לא תשוקה ולא מרץ ללכת עד הסוף. מערכות היחסים שלהן נפגעות מזה והן רוצות לדעת מה לא בסדר בהן.
לא רק הנשים שאני פוגשת מרגישות כך. מיליוני נשים בכל המדינה - מכל הקבוצות האתניות והתרבותיות ומכל המעמדות - רוצות ליהנות יותר ממין. אם ניהלת עם חברותייך שיחות כנות, זה ודאי לא חדש לך. אבל זה היה חדש לאִי אלו נשים לפני 1992, השנה שבה נערך מחקר על ההתנהגות המינית של בוגרים. המחקר גילה כי 43 אחוז מהנשים בארצות הברית אינן מרוצות מחיי המין שלהן.1 זה לא היה נשמע כל כך נורא אלא אם כן את שותפה לדעתי ש-57 האחוז האחרות פשוט משקרות.
את מעדיפה מן הסתם שאצטט את המסקנות של מחקר חדש יותר; גם אני הייתי מעדיפה. גם אני הייתי רוצה לקבל נתונים עדכניים יותר. העובדה שאין לנו נתונים עדכניים יותר חושפת את החסר בספרות על מיניות האישה: למעט שיחות מבוישות עם חברות אנחנו לא יודעים עליה כמעט שום דבר. יתר על כן, מה שאנחנו יודעות איננו מידע שלוקט במחקר קפדני. לדוגמה, לפני שנים מספר שודרה בתוכנית הטלוויזיה Primetime Live כתבה על מיניות שהתבססה על סקר טלפוני שנערך בקיץ אשר קדם לשידור הכתבה. כל המראיינות היו נשים (הסברה הרווחת היא שהמשיבים מוכנים לגלות פרטים אינטימיים לקול נשי יותר מאשר לקול גברי) אשר צלצלו קרוב לוודאי באמצע ארוחת הערב ל-1,500 אמריקנים שנבחרו באקראי, כדי לשאול אותם על חיי המין שלהם. הסקר חשף כמה זוטות עסיסיות - שלושה מכל ארבעה גברים אמרו שהם מגיעים לאורגזמה בכל פעם שהם מקיימים יחסי מין, ואילו בין הנשים אמרו זאת רק שלוש מתוך עשר; אחוז מרשים מהנשים ומהגברים - 57 אחוז - אמרו שקיימו יחסי מין מחוץ לבית או במקום ציבורי. אך סקר בלתי רשמי שכזה לא יכול להיחשב מחקר מדעי ממש.
ואם המצב לא נראה לכם מעורפל מספיק, שימו לב כיצד העיתונים נוטים לדווח על גילויים חדשים בתחום המיניות: לא פעם הם מדווחים בצורה שתמכור עיתונים ולא בצורה שתבהיר את הנושא.
כתבת שער שהתפרסמה ב-Newsweek ביוני 2003 הכריזה כי ״שיעור הנישואים ללא מין הולך ועולה: 15 עד 20 אחוז מהזוגות מקיימים יחסי מין 10 פעמים בשנה לכל היותר״. אוי ואבוי - אפשר היה לשמוע נשים עוצרות את נשימתן בכל רחבי המדינה: הם מדברים עלי? אני יודעת שאנחנו מקיימים פחות יחסי מין מאשר פעם, אבל המצב לא עד כדי כך נורא... ואולי כן? האם הנישואים שלי הם נישואים ללא מין? רגע אחד - מה זאת אומרת נישואים ללא מין? בעיני, לא מדובר בזוגות נשואים שמקיימים יחסי מין עשר פעמים או שמונה פעמים או פעם אחת בשנה. מדובר בזוגות שמקיימים יחסי מין אפס פעמים בשנה - אין שום מגע מיני, שום אינטימיות פיזית. אבל הכותרת אומרת שאם הזוג מקיים יחסי מין פעם בחמישה שבועות, פחות או יותר, משמע שהוא לא מקיים יחסי מין כלל. מן הכותרת משתמע שאין הבדל בין יחסי מין בתדירות נמוכה ליחסי מין שאינם מתקיימים. המשמעות היא שנדפקת בכל מקרה.
המסר מהדהד בכל הארץ: כולם מקיימים יחסי מין יותר סוערים ויותר פעמים ממך, במיוחד אם את אישה. כדי להיחשב לאישה בעלת זכות קיום מינית את חייבת להתברך במראה מסוים (את מהממת, להתעלף ממך), בגזרה מיוחדת (ישבן מיקרוסקופי, שדיים שופעים) ובביטחון עצמי ללא עוררין. אצל גברים זה אחרת. הם יכולים להיות מסורבלים, טמבלים או שלוּמפרים, או כל השלושה גם יחד, ובכל זאת בסוף ההופעה הם מגיעים למיטה עם הכוכבת. אבל אם הגברים מושכים בעצם היותם, אצלנו זה עובד בדרך ההפוכה. כדי שאישה תהיה סקסית, היא לא יכולה להיות סתם אנושית - היא חייבת להיות מלוטשת יותר, בטוחה יותר בעצמה ובשליטה מוחלטת. נשים כְּלילוֹת שְלמוּת כאלה רואים בסרטים ובטלוויזיה: בחורות חטובות, נוצצות, השולפות מהמותן ומשתקות בחורים באמצעות מבטים מצמיתים ודו-שיח שנון.
אלה נשים מעודכנות, רהוטות וזריזות; הן מחוברות לרגשותיהן ולא מתקשות להביע אותם. הן יכולות להיות בלשיות בעיר התחתית או רעיות ואמהות מצודדות, זה לא משנה: גם אם הן ממלאות תיקי אוכל וגם אם הן ממלאות מחסניות של אקדח, הן תמיד תקיפ?ת וקרות רוח, עם עצבים, ישבנים ותסרוקות מפלדה. הן יודעות מה הן רוצות, במיוחד במיטה, והן לא מגמגמות ולא מתנצלות כשהן אומרות לבעלים, לחברים ולמאהבים שלהן מה נעים להן, מה לא נעים להן, ומה מביא אותן לאקסטזה. כמו הגיבורות החשקניות של הסדרה סקס והעיר הגדולה של רשת HBO, הנשים האלה יודעות מהו מין טוב והן יודעות איך משיגים אותו.
אבל הנשים האלה אינן אמיתיות. אף אישה לא מודעת לעצמה ולא בטוחה בעצמה כמו הנשים האלה, שהן פרי דמיונו של תסריטאי. נשים אמיתיות, כמו הנשים שאני פוגשת במרפאה, הן סתירות מרתקות, בשר ודם: חדות תפישה וחסרות מודעוּת, נבונות ובורות, בנות זוג אך בודדות. לזאת יש בעל ושלושה ילדים קטנים, זאת רק עכשיו הפסיקה להיות ילדה קטנה בעצמה, לשלישית יש מאהב נשוי המבוגר ממנה ב-18 שנה. יש להן מכנה משותף צר מאוד, אך כולן זהות: כולן נשים וכולן רוצות שחיי המין שלהן ישתפרו.
הבעיה היא שרבות מהן לא יודעות שחיי המין שלהן יכולים להשתפר. הן מסיקות שסקס סוער על נברשת מתנדנדת לא נועד לטיפוסים כמותן, גם אם יש להן בבית מנורה מתאימה. הן אימצו את האמונה הכוזבת הרוֹוחת בתרבותנו כי הפוטנציאל המיני של אישה נמדד על פי הופעתה החיצונית ומוגבל על ידי הציון שלה בדירוג ההפכפך ״תאווה לעיניים״.
קשה לנו לעמוד בפני הבדיה הזאת מפני שאנחנו מכותרות בנשים שזכו לשדרוג פלסטי או דיגיטלי והותאמו לאידאל העונתי של שלמוּת נשית, גם אם הוא לא טבעי ומעוות. הן לא נעשות פחות משכנעות רק מפני שהן מזויפות: עצמות הלחיים, צבע העיניים, גוון העור, האף, השיער, החזה והאחוריים - כולם מלאכותיים מכף רגל ועד ראש. אבל זה לא משנה, כי הנשים שמורכבות מכל האיברים האלה הוכתרו כנשים סקסיות, ולכן אנחנו מייחלות להידמות להן.
טוב, את שואלת, מה פסול בזה? מה רע בלנסות להיראות טוב?
מה שרע הוא החתירה אל אסתטיקה שטחית, חולפת ומלאכותית השוללת את הטבע המיני האמיתי והמתמשך שלך ומסכלת את ביטויו. מיניות היא לא משהו שרואים עלייך; היא משהו שאת מרגישה בתוכך. היא נמצאת עמוק בפנים, כהה וסבוכה, ייחודית ופרועה. היא חושלה בַּתודעה והוגשמה באמצעות הגוף; היא לא נמצאת רק בין הרגליים שלך, אלא גם בין האוזניים שלך. האחרים מבחינים בה, אם בכלל, לא בגלל מה שהם רואים אלא בגלל מה שאת מרגישה ומקרינה. המיניות שלך תלויה במה שאת מרגישה ובמה שאת חושבת, ולא באיך שאת נראית.
אבל אם את מאמינה שהמיניות שלך תלויה במראה החיצוני שלך, כמו רבות מאיתנו, את מתקבעת במאפיינים שטחיים ושוקעת בניסיון כפייתי לשנות אותם. את מגדילה את היקף החזה שלך, מגביהה את העפעפיים שלך ואת הישבן שלך ושואבת שומן, מקטינה את הבטן שלך ומגדילה את חובותייך לבנק. בסופו של דבר מתברר שגם אם תעברי המון ניתוחים וטיפולים, אין שום סיכוי שתיראי מושלמת, חושנית, קוקטית ונועזת כמו החתיכות מהפרסומות של ויקטוריה׳ס סיקרט (וגם אין סיכוי שתלמדי איך מחליקים לאחור בפה פעור למחצה ובעיניים עצומות למחצה על מיטה עם סדין מסאטן בלי לפגוע בראש בשידת הלילה).
כל אחת מאיתנו מכירה לפחות אישה אחת שהיא סקסית ומפתה באופן בלתי מוסבר וכובש, למרות שאין שום דמיון בינה לבין דוגמנית הלבשה תחתונה. את יודעת על מי אני מדברת: אישה שהיא לא בדיוק יפה והגוף שלה לא מי-יודע-מה חטוב, אבל בכל זאת הגברים נמשכים אליה כמו נמלים לכדור גלידת שוקולד ואגוזים שנפל. אם נתרכז בניתוח כוח המשיכה שלה נגלה שהוא כמעט לא תלוי במראה החיצוני שלה אלא במה שהיא מקרינה; אבל זה לא משנה. בעינינו, הסקסיוּת שלנו נגזרת מאיך שאנחנו נראות - לדעתנו - בעיני אחרים ולא מאיך שאנחנו מרגישות. לכן אנחנו מורידות את אומדן הפוטנציאל המיני שלנו, ואיתו את הציפיות.
איך זה קרה? איך הבשלנו והיינו לדור של נשים החותרות למצוינוּת בכל תחומי חיינו, חוץ מבתחום המין? אנחנו לומדות באוניברסיטאות ובמכללות המובילות, עובדות כפועלות בניין וככבאיות, מכהנות בבית המשפט העליון, מתמודדות על מקומות בקונגרס ובסנאט ותומכות בגברים שלנו. אבל בכל זאת, כשמגיעים למין אנחנו די מוכנות להשלים עם מה שאנחנו מצליחות לקבל, לצמצם את אכזבתנו למינימום ולתעל את האנרגיות האירוטיות שלנו למקום אחר. למה?
אחת הסיבות לכך היא שבעיני נשים יחסי המין הם לא רק השיא הגופני כי אם גם הרגש. במחשבתנו אנחנו נוטות למזג את השניים ולהסתפק בקִרבה גם אם אנחנו רוצות שחיי המין ישתפרו. מרבית הנשים יסכימו מן הסתם כי אורגזמה מרטיטה תורמת תרומה משמעותית לאיכות חייהן, אך הן גם יגידו כי קשר רגשי עם בן הזוג הוא הדרך הטובה ביותר להבטיח שהן יגיעו לאורגזמה. האינטימיות הרגשית הצומחת מתחושת החיבור לבן הזוג היא תנאי הכרחי אצל נשים ליחסי מין טובים.
כתוצאה מכך הזהות המינית של אישה (האופן שבו היא תופשת את המיניות שלה, שמתבטא בסוגי האנשים שהיא נמשכת אליהם) עשויה להתבטא במערכת היחסים שלה במקום בהתנהגותה המינית. משום כך יש נשים הסובלות מבעיות כרוניות ביחסים זוגיים - הן מתאהבות תמיד בגברים נשואים או בגברים שמושכים אותן באף - וטוֹפלות על הקשר הזה את האשָם לחוסר הסיפוק המיני שלהן, אף על פי ששורש הבעיה הוא בעצם משיכתן המינית אל גברים כאלה.
אני מאמינה גם שאנחנו מוכנות להסתפק ביחסי מין בינוניים מפני שמרביתנו לא יודעות כמה מיני?ת אנחנו מסוגלות להיות. אנחנו יודעות רק כמה מיני?ת אנחנו כרגע. המיני?ת הנוכחית שלנו התגבשה תחת השפעתה של אינדוקטרינציה ממושכת מצד אמהות ואבות, אחים ואחיות, בני משפחה וחברים, מורים, מנהיגים דתיים ובני זוג, קל וחומר על ידי חברה הסוגדת למזיגה משונה בין תמימות מינית ילדותית לבין הֶדוניסטיות ניהיליסטית וצינית. אם מרילין מונרו היא לא הקטע שלךָ, אתה יכול לבחור בדראג-קווין השחורה המפורסמת רוּפּוֹל. ומכיוון שהדופק המיני של התרבות פועם בתשוקה עזה הן בגלל המרומז והן בגלל המגוחך, קשה להבחין בין הסביר לבין האבסורדי, בין הפסיכי לבין הנורמלי. אז מה נורמלי?
השאלה היא בעצם מה נורמלי מבחינתך. מה את צריכה כדי להתגרות מינית? מה מעורר בך תשוקה? איך את מתגרה מספיק כדי להגיע לאורגזמה? כמה מין מספיק לך? איזו תדירות היא תדירות מספקת מבחינתך, ואיזו נראית לך אפסית? זה מזכיר לי סצנה מתוך הסרט אנני הול שבו רואים בצד הימני של המסך את וודי אלן ואת הפסיכיאטר שלו, ובצד השמאלי של המסך רואים את דיאן קיטון ואת הפסיכיאטרית שלה. הפסיכיאטר של אלן שואל, ״אתם מקיימים יחסי מין לעתים קרובות?״ והפסיכיאטרית של קיטון שואלת, ״אתם מקיימים יחסי מין לעתים קרובות?״ ״כמעט אף פעם,״ אלן אומר, ״אולי שלוש פעמים בשבוע.״ ואז קיטון אומרת, ״כל הזמן - הייתי אומרת שלוש פעמים בשבוע.״ הסצנה הזאת מצחיקה בגלל האמת הטבועה בה: מה שנראה לו ״כמעט אף פעם״ נראה לה ״כל הזמן״. והעניין הוא שכל אחד מהם הוא עֵד מהימן; גם הוא וגם היא מוסרים דיווח מדויק על תדירות קיום יחסי המין. אבל אף על פי שהם מתייחסים לאותו מידע, הם מפרשים אותו באופן שונה. ושימו לב שאיש מהם אינו מתלונן על איכות המין - התדירות של שלוש פעמים בשבוע היא שמפריעה להם. שניהם לא מרוצים ממנה, ושניהם צודקים.
ומה אם את מרגישה לגמרי בנוח עם ״כמעט אף פעם״ או עם ״ממש אף פעם״ - האם זה אומר שמשהו לא בסדר איתך? החברה אומרת שכן, אבל המדע אומר שלא. מחקר קנדי שהתפרסם לפני מספר שנים מצא שכאחוז אחד מבין הבוגרים לא מגלים שום עניין במין, כלומר הם א-מיניים. נוח להם עם היעדר מוחלט של יחסי מין. מבוגרים א-מיניים לא עוסקים בפעילות מינית ואינם מרגישים בחסרונה. אבל אי אפשר להגיד שמשהו לא בסדר איתם. אם את שׂבעת רצון גם מחיים בלי יחסי מין ואם הרגשת כך תמיד, היעדר מוחלט של יחסי מין הוא המצב הנורמלי מפני שקרוב לוודאי שאת א-מינית, וזה מה שנורמלי מבחינתך.
מרכיב שביעות הרצון הוא מרכיב מהותי, מפני שזהו הקריטריון שעל פיו קובעים הרופאים אם הנבדק סובל מהפרעה מינית ניתנת לאבחון או לא. מדריך האבחון הפסיכיאטרי האמריקני (DSM - Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders), שמוציאה לאור האגודה הפסיכיאטרית האמריקנית, הוא מקור בלתי נדלה של מידע וכלי אבחוני ראשון במעלה, המשמש את אנשי בריאות הנפש בארצות הברית. על פי המהדורה הרביעית של מדריך האבחון, את סובלת מהפרעה מינית אך ורק אם אחד מהתסמינים שלך הוא מצוקה. מכאן נובע שאם מעולם לא הרגשת משיכה מינית כלפי אדם אחר ואם זה לא גורם לך מצוקה, סביר להניח שאת א-מינית ולא פגומה, וסביר להניח שאת נורמלית, ואפילו ממוצעת. אם את ובן זוגך מקיימים יחסי מין ארבע או חמש פעמים בשנה ושניכם שבעי רצון מכך ולא מרגישים מקופחים, אז קרוב לוודאי שגם לכם אין בעיה מפני שמבחינתכם זה נורמלי. מנגד, אם את ובן זוגך מקיימים יחסי מין ארבע או חמש פעמים בשבוע אבל בסופם את מרגישה חלולה, מתוסכלת ובלתי מסופקת ואת גם במצוקה, אזי מבחינתך זאת לא תדירות נורמלית ויכול להיות שכדאי לעשות משהו בעניין זה.
החוכמה היא להתחיל להיות מודעת לעצמך, ללמוד מה נחשב נורמלי מבחינה מינית בעינייך, ולהעלות את הציפיות שלך לרמה הזאת. חשוב גם לדעת מה ההבדל בין נורמלי אצל בני אדם אמיתיים לבין הפאם-פאטאליות שהתקשורת מעניקה להן ברק מזויף. אם לא תעשי זאת, תִשְׁחקי את יכולתך לחוש אינטימיוּת, ועם הזמן תתחילי להרגיש ניכור הן כלפי העצמי החושני שלך והן כלפי בן זוגך. השחיקה היא הדרגתית וייתכן שלא תשימי לב אליה עד שהנזק יהיה בלתי הפיך. אז תמצאי את עצמך לבדך בתהום בלי מגע יד אוהבת, ותשאלי את עצמך איך הגעת לשם. כדי להעפיל מתוך התהום, עלייך ראשית כול לפתח מודעות לעצמי המיני שלך. עלייך לפתח מודעות פעילה לגופך (כיצד את מאכלסת אותו ולא כיצד הוא נראה), לתודעתך ולהשפעה המעוררת שיש להם זה על זה. ברגע שהשחר יתחיל להפציע, את חייבת לשבור את השתיקה - למענך ולמען בן זוגך - ולהפסיק להסתפק במועט במקום במה שאת צריכה ורוצה.
ומה עושים אם השחר הפציע כבר לפני זמן מה? מה עושים אם את מודעת לכך שחיי המין שלכם טעונים שיפור אבל אין לך מושג איך משפרים את זה? המודעוּת היא תנאי מוקדם ליחסי מין טובים, אבל לא תנאי מספיק. יש נשים שיודעות כי חיי המין יכולים להיות טובים יותר אך אין להן מוטיבציה ואומץ לחולל את השינוי, בעיקר אם הן מתקשות להגדיר במדויק מה לא בסדר. האם הבעיה היא אצלך או אצל בן הזוג שלך? האם זאת בעיה גופנית או רגשית, ביולוגית או פסיכולוגית? האם הבעיה היא שיש לך תינוק ואת עייפה כל הזמן, או שהבעיה היא שאת נוטרת טינה על כך שאיש לא עוזר לך בעבודות הבית? האם הבעיה נובעת מטלטלות הורמונליות שאחרי הלידה או מפחד בלתי רציונלי שהתינוק יפסיק לנשום אם לא תבדקי מה שלומו כל עשר דקות? או אולי כל הדברים האלה קורים בבת אחת?
חוסר הסיפוק המיני ניכר בנשים פחות מכפי שהוא ניכר בגברים: אם הגבר לא מגורה, לא עומד לו; אם לא עומד לו, הוא לא יכול לקיים יחסי מין; ואם הוא לא יכול לקיים יחסי מין, הוא מרגיש שהוא לא גבר. מבחינתם של רוב הגברים מצב כזה נחשב למשבר וסיבה לדאגה ולכן הם מרימים טלפון, מתקשרים לרופא ומקבלים טיפול.
אצל נשים חוסר סיפוק מיני מתבטא יותר כאכזבה ופחות כמשבר. חוסר הסיפוק המיני לא מאיים על תחושת העצמי הבסיסית שלנו, על הנשיות המהותית שלנו, ולכן המצב לא נראה לנו חמור. התסכולים המיניים של נשים מרומזים יותר: אנחנו יכולות לקיים יחסי מין גם אם אנחנו לא מגורות. במקרים כאלה אנחנו נהנות פחות או לא נהנות כלל. מרבית הנשים משלימות בדממה עם אכזבות מיניות: אם אנחנו מרגישות שיחסי מין מאכזבים במיוחד הוציאו לנו את כל הרוח מהמפרשים, ייתכן שלא נפליג בשבחיהם אבל קרוב לוודאי שגם לא נכריז על מצב חירום.
ומה קורה כשאת יודעת שזאת לא אשמתך? אפילו כאשר האישה מודעת דיה כדי להבין שהבעיה נעוצה בהתנהגויות או בטכניקה (או בהיעדר הטכניקה) של הגבר שבחייה, היא מפחדת להעליב אותו או לדחות אותו מעליה, ולכן היא לא מעזה לפצות פה - מוטב שהוא יחשוב שהיא סובלת מתת-מיניות מאשר שיחשוב שהיא תובענית. (אצל לסביות נוצרים מצבים כאלה לא כתוצאה מחשש לפגוע בבת הזוג אלא מפני שגם בלי יחסי מין נשים יכולות למסד אינטימיוּת מילולית והתקשרות רגשית המאפשרות להן להגיע לקִרבה אישית מספקת; יחסי המין נעשים אפוא מיותרים לפעמים.) במקום לעשות גלים או לקדוח עוד חור בספינה השוקעת ממילא, אישה תבחר כנראה להחליק את הנחשולים: היא תגדיר את המצב מחדש ותאמר שהבעיה היא בה.
פרט למקרים שבהם ברור כי הבעיה אצלו.
לפני שנים ספורות, האנשים היחידים שידעו מהם קשיי זקפה היו הגברים שלקו בהם והרופאים שטיפלו בהם. בימינו כל גבר, אישה וילד רגילים לראות זוגות חמודים בגיל העמידה ששולחים מבטי זימה זה בזה, מפני שמבחינתו של הגבר הדבר היחיד המפריד בינו לבין הכיבוש הוא טבלייה אחת (וחצי שעה בערך).
כמה נפלא היה אילו יכולנו אנו הנשים לבלוע גלולה ולסלק את החששות המיניים שלנו. למרבה הצער לגבינו זה לא כל כך פשוט. כאשר חברת התרופות פייזר (Pfizer), יצרנית ויאגרה, הכריזה כי היא נוטשת את המחקר לפיתוח תרופה דומה לנשים, לא היה זה דבר של מה בכך; החברה חקרה את השפעותיו של החומר סילדנאפיל ציטראט (sildenafil citrate, המשוּוק בשם ויאגרה) על יותר מ-3,000 נשים והשקיעה יותר משמונה שנות מחקר - והרבה מאוד כסף - בתקווה לחקות את ההצלחה המסחררת של החומר בקרב גברים. הייתי שותפה למאמציה מפני שעזרתי לערוך כמה מהמחקרים הקליניים באוניברסיטת וירג׳יניה.
התאכזבתי מכך שהוויאגרה לא פתרה את הבעיות שלנו, אבל לא הופתעתי. התרופה משפיעה עלינו כפי שהיא משפיעה על גברים. למעשה היא מרחיבה את כלי הדם אצל נשים בדיוק כמו אצל גברים, וכתוצאה מכך מצטבר דם באיברי המין ונוצרים סימנים של עוררות מינית. אבל בעוד גברים מגורים רוצים כמעט תמיד לקיים יחסי מין, נשים מגורות לא בהכרח רוצות לעשות זאת.
מבחינה גופנית אנחנו יכולות אמנם לעשות זאת, אבל לא די בכך כדי להכניס אותנו למצב הרוח הנכון. אנחנו צריכות עוד משהו, ואותו משהו הוא לא סתם מחזור דם שופע. מיטרה בולל (Mitra Boolel), ראש צוות המחקר של פייזר, אמר בראיון לניו יורק טיימס את הדברים הבאים: ״אצל נשים רבות יש נתק בין תהליכים באיברי המין לבין תהליכים מנטליים. הנתק הזה לא קיים אצל גברים. גברים מקבלים זקפות בעקביוּת בנוכחותן של נשים עירומות ורוצים לקיים יחסי מין. אצל נשים, הרצון תלוי במערך גורמים שלם.״ ד״ר בולל אמר כי החוקרים שלו ממשיכים במחקרם אך ״מעבירים את מוקד המחקר מאיברי המין של האישה אל הראש שלה. אצל נשים המוח הוא האיבר המיני החשוב ביותר״.
אלה לא היו חדשות מרעישות, אבל פה קבור הכלב: שליטתו האדירה של מוח האישה - המוח שלך - בעניינך ביחסי מין חוברת לגורמים אחרים כגון תזמון, מודעות עצמית, נסיבות, תרבות וכימיה, ויכולה להצית את יכולתך ליהנות מיחסי המין או לכבותה. הרי כל אישה יודעת שרק לעתים נדירות יחסי מין נראים כמו נסיקה רצופה וחלקה, החל בתשוקה דרך עוררות, אורגזמה, סיגריות ואנחות סיפוק. רק לעתים נדירות הליבידו הנשי נוסק לרקיע השביעי בלי הפרעה. בדרך כלל הוא מתנגש בעת הנסיקה בצדדים שונים של העצמי (מאהבת, אם, בת, רעיה, מפרנסת, מבשלת, נהגת, מנקה, קצינת בידור, שוטפת כלים, מתנדבת, אוספת מצרכים, גוזרת קופוני הנחה) ולבסוף הוא מסתחרר וחוזר, עם כוונות אהבהבים או בלעדיהן. הדינמיקה הזאת שונה מאוד מזו השולטת בדחף המיני של גברים: כשהוא מגורה, הוא רוצה לקיים יחסי מין. אם עומד לו, אין דבר העומד בפני הרצון. גברים הם ישירים, נשים הן עקיפות. על ההסבר הכֵּן הבא עלינו להודות למיסטר רוג׳רס, שצדק כששר, ״יש כאלה שמגונדרים בחוץ, יש כאלה שמגונדרים בפנים.״ זה בדיוק העניין: המיניות של הנשים היא בעיקרה בפנים, נסתרת מעיני הצופֶה מבחוץ (ולא פעם גם מעיני הצופָה מבפנים).
טיפלתי במאות נשים מוכשרות ונבונות שהמודעות העצמית המינית שלהן לא התפתחה כמעט מאז שאמן נתנה להן קופסת תחבושות היגייניות... בגלל. בגלל מה? מפני שפעם ב-28 יום המיניות של נשים נעשית שלוחת רסן ונותנת תזכורת ארגמנית לְמה ששוצף וקוצף מאחורי העדינוּת האמורה לאפיין אותנו. יחד עם האמצעי הסניטרי ה״הס-מלהזכיר״ הזה העבירו לנו מסר קטן ומלוכלך: הרחם הגועש שלך הוא גולת הכותרת של הנשיוּת שלך - וכדאי לך מאוד להסתיר כל זכר לקיומו, אחרת... ה״אחרת״ הזה הוא שמשאיר אותנו על סף המודעות העצמית, משאיר אותנו רועדות וקפואות וכמהות שתשוקתו הבלתי-ניתנת-לכיבוש של מאהב כלשהו תיגע בנו במקומות שאנחנו לא מעזות לגעת בהם בעצמנו. המחקרים שערכתי מאששים את מה שידעתי זמן רב לפני שקיבלתי את התואר שלי ברפואה: טִבעה המיני של אישה הוא מזיגה מתוחכמת בין גוף לנפש, בשר, דם ותחושה, וכל הידע שלנו עליו יכול להיכנס בקלות למושב האחורי של מכונית דו-מושבית.
מיניותן של נשים היא תופעה מעודנת העשויה שְתִי וערב, כך שגם אם מושכים חוט אחד הבד לא נפרם ולא חושף את התעלומה שבתוכו. מיניותן של נשים היא בד שמארגו צפוף, פה ארוג ושם קלוע, לפעמים מתוחכם, לפעמים פשוט. בכוונתי להסב את תשומת לבך לאריג של העצמי המיני שלך ולדרבן אותך להתמוגג מהיופי של מורכבותו ולהבחין בתפרים, בלולאות ובפגמים שבו. אני רוצה לעורר את סקרנותך על חיי המין שלך, להעלות את מודעוּתך לכך שיש להם פוטנציאל להיות טובים יותר (וכנראה גם גרועים יותר), ולהרגיע אותך שכל הנשים - לרבות הדוגמנית של ויקטוריה׳ס סיקרט - חוֹות מנה גדושה של ייסורים מעורבים באקסטזה ביחסי מין.
אחת הסיבות לכך היא שנשים נוטות להתייחס לבעיות בחיי המין שלהן כאילו מדובר בבעיות מבוּדדות שאינן קשורות ליתר ההיבטים של קיומן, והן טועות. את מרגישה בליטות קטנות באריג וחושבת לעצמך, אוי, התכים פה לא בסדר - אם אגזור אותם, הכול יהיה מושלם, מפני שאת חושבת שהבליטות הן פגמים. התפישה השגויה הזאת היא הסיבה לתווית הקטנה בחליפת המֶשי החדשה שלך, המצהירה שהפגמים בבד אינם מגרעות אלא סימן ההיכר של יופיו הטבעי. הגבשושיות הקטנות, הקרויות חריגות, נובעות מכך ששתי תולעי מֶשי עובדות ביחד על גולם אחד ויוצרות חוטים בעובי לא אחיד. הבד שטוֹוים מחוטי המשי הללו נקרא משי דופיוני (dupioni). החריגות הן אקראיות ולכן כל פיסת בד ממשי דופיוני היא ייחודית.
הדבר נכון גם אצל נשים: החוטים הלא אחידים של הביולוגיה, החושניוּת, הפסיכולוגיה והנפש נשזרים על גלגל הטווייה ויוצרים אריג מגוון להפליא. ההנאות והפחדים, הזיכרונות והפנטזיות, החברים הרגילים והאינטימיים, העבודה והמחויבויות, השיגעונות והגחמות שלך, כולם תורמים לדפוס, לגיוון, לרכּוּת ולחריגוֹת באריג של העצמי המיני שלך. אם תראי בגיוון השופע הזה פגם, הרי שלא הבנת את טיבו המהותי: השְתי וערב הרבגוני של האריג הוא התגלמות חיוניותו הפועמת והנמרצת.
האם זה אומר שאישה הסובלת מבעיות אינטימיוּת חד-משמעיות לא סובלת למעשה מליקויים בתפקוד המיני אלא מרגישה פגם באריג? ברור שלא. אפילו האריגים הדינמיים והכאוטיים ביותר נפרמים ויש נשים שסובלות מליקויים בתפקוד המיני. אבל קיים הבדל בין ליקוי לבין אכזבה, ונשים רבות לא מבינות זאת. הוֹלי, שהיתה מטופלת שלי, היתה אחת מהן.
הולי היתה סטודנטית לרפואה, בחורה מבריקה בת עשרים שקיבלה ציון מצוין בלימודי האנטומיה באוניברסיטה אבל היתה רחוקה מלהבין את האנטומיה הפרטית שלה. הולי לא היתה מסוגלת להגיע לאורגזמה עם החבר שלה ושכנעה את עצמה שהיא סובלת מהפרעת אורגזמה (orgasmic dysfunction). גם אני חשבתי כמוה עד שפלטה באקראי שבסמסטר הקודם היא קנתה ויברטור, ושמאז שקנתה אותו היא חווה אורגזמות פרועות ומספקות. בהמשך אספר על הולי בפירוט רב יותר. מה שחשוב לדעת בינתיים הוא שאִם את לא יכולה להגיע לאורגזמה עם החבר שלך אבל יכולה לעשות זאת עם ויברטור, עם היד שלך או כשאת מחזיקה בידך תמונה של ויגו מורטנסן, זאת אומרת שאת לא סובלת מחוסר אורגזמה. אולי את סובלת מחוסר סיפוק, אבל לא מחוסר אורגזמה.
הולי התייחסה לאורגזמות שקיבלה בעזרת המכשיר כאילו הן אמיתיות פחות מהאורגזמות שקיוותה לחווֹת בחברת גבר בשר ודם. שימי לב: אורגזמה היא אורגזמה היא אורגזמה. אורגזמה שאת חוֹוה במשגל איננה לגיטימית יותר מאורגזמה שאת חווה באמצעים פחות שגרתיים. אורגזמה היא כמו ארנב הקטיפה בספר הילדים The Velveteen Rabbit - אם את מרגישה אותה ונהנית ממנה, היא אמיתית.
זאת אומרת שאנחנו יודעים שניים-שלושה דברים. אנחנו יודעים כמה עובדות על תגובת הגוף הנשי כאשר מגרים אותו, אבל לא כיצד יחסי הגומלין המורכבים בין הנפש של אישה מסוימת ובין מיניוּתו של גופה מתבטאים בקשיים, וגם לא יודעים איך גופה חוֹבֵר לתודעתה במטרה להפגין חמימוּת או קרירות.
אנחנו יודעים פחות משצריך לדעת, אבל אנחנו יודעים שההפרעות המיניות של נשים מתחלקות לארבע קבוצות כלליות: קושי לחוש תשוקה, קושי להתגרות, קושי להגיע לאורגזמה ותחושת כאב בזמן פעילות מינית. להלן כמה תיאורים קצרים.
הפרעת תת-תשוקה מינית (Hypoactive sexual desire disorder). התחילית hypo משמעה ״מתחת״, ואם את סובלת מהבעיה הזאת משמע שאת לא מרגישה כמעט אף פעם תשוקה לקיים יחסי מין, וזה גורם לך מצוקה. (אם דחף מיני קלוש או אפסי לא מטריד אותך, אז את לא סובלת מההפרעה.) אוורסיה (סלידה) ממין (sexual aversion disorder) מסווגת כפוביה ושכיחה פחות. אם את פוחדת מן הרעיון שתהיי מעורבת בפעילות מינית, משתדלת להימנע ממנה ואם ההרגשה הזאת גורמת לך מצוקה, משמע שאת סובלת מאוורסיה ממין.
הפרעת עוֹררוּת מינית (Sexual arousal disorder). אם את מרגישה תשוקה למין אך גופך לא מגלה סימני עוררות (לדוגמה גודש באיברי המין וסיכוך בנרתיק) שיאפשרו לך לקיים יחסי מין בנוחות, ייתכן שאת סובלת מן ההפרעה הזאת. אם מצב זה גורם לך מצוקה, משמע שאת סובלת מהפרעת עוררות מינית.
הפרעת אורגזמה (orgasmic disorder). אם יש לך קשיים מתמידים להגיע לאורגזמה או שאינך מצליחה להגיע לאורגזמה גם כאשר את מגורה מספיק והמצב הזה גורם לך מצוקה, ייתכן שאת סובלת מהפרעת אורגזמה.
הפרעת כאב מיני (sexual pain disorder). הפרעה זאת נחלקת לכמה תת-קבוצות, ובכללן דיספראוניה (dyspareunia) - כאבים חוזרים באיברי המין בזמן משגל; עווית הנרתיק (vaginismus) - התכווצויות בתחתית הנרתיק החוסמות את כניסתם של פין או עצמים קשים אחרים וגורמות מצוקה וכאב; והפרעת כאב מיני שלא במשגל (noncoital sexual pain disorder) - אי נוחות או כאב באיברי המין עקב פעילות מינית שאיננה משגל.
אדון בקבוצות האלה בהרחבה באמצעות שזירת סיפורי המקרה של המטופלות שלי לכל אורך הספר. אני מבטיחה שלא בכולם הכול בא על מקומו בשלום. בסיום הטיפול מרגישות מרבית המטופלות שלי שיפור ביציבות הרגשית והפסיכולוגית; מעטות נוטשות את הטיפול. כל הרופאים רוצים להאמין שהם עזרו למטופלים שלהם, ורוב הזמן אנחנו באמת עוזרים להם. אבל אני יודעת שלא רק בקיאוּתי בפסיכיאטריה משפיעה על יכולתי לעזור למטופלות, אלא גם היכרותן עם עצמן ונכונותן לפתח את ההיכרות הזאת.
משום כך אני קוראת לכל אחד מן הקוראים לחפש את ״מרבץ הזהב״ של העצמי המיני שלכם. הרחיבו את נקודת המבט שלכם על מיניותכם כפי שעדשת מצלמה רחבה מרחיבה את גבולות התצלום. התרכזו פחות בתסמינים ספציפיים והתמקדו יותר בתצפית פַּנורמית על מיניותכם. אשמח לשמש מורת דרך ב״גיאוגרפיה האינטימית״ של האישה, כהגדרתה הקולעת של נטלי אנג׳ייר (Angier).
אצביע על היבטים שלא שמתן לב אליהם קודם: משיכה לגברים חמקמקים בעלי מוניטין שלילי המגלמים אב אבוד ובטלן; אמונה קרתנית שעצם המחשבה שתיגעי בעצמך שם למטה היא ממש דוחה; טינות עתיקות המתלקחות מדי בוקר ושוככות עד רדת הערב בעזרת בקבוק ויסקי; הרתיעה הבלתי רצונית שאת חשה בכל פעם שאת עומדת מול מראה בחדר הלבשה ורואה את גופה הבשרני והזוהר של אישה בשלה ולא את הירכיים הגרמיות והצרות של ילדה בת תשע. מתי היתה הפעם האחרונה שהגחת מהמקלחת עם גוף חלק מאדים ולחיים ורודות, הבטת בעצמך בראי וראית כי טוב? ומתי היתה הפעם האחרונה שציפית בשמחה לבוא הקיץ שיאפשר לך להציג את הטובין שלך לראווה בבריכת השחייה?
חשבי איך את מרגישה כלפי גופך. האם את אוהבת את המלאוּת שלו, את הרכות שלו, את הזרימה שלו? האם את מתמוגגת מהבשרניוּת שלו או מסיטה את עינייך בגועל? האם נתקלת פעם בחברה שנראתה באותו יום טוב מהרגיל והרגשת איך הקנאה מפלחת את גופך? האם שמעת ידידה אומרת לידידה אחרת, ״אוי, כמה רזית! את נראית פנטסטי - אני שונאת אותך!״ או שאמרת זאת בעצמך?
את לא צריכה להיות סוציולוגית כדי להבין שנשים אמריקניות עוינות את גופן (וגם את זה של החברות שלהן). אנחנו יודעות זאת היטב, כפי שאנחנו יודעות בדיוק כמה אנחנו שוקלות. אבל אנחנו כמעט אף פעם לא חושבות על המחיר היקר שאנחנו משלמות על האיוולת הזאת. בהנחה שהמים השקטים של המיניות הנשית חודרים עמוק, הרי שהתיעוב העצמי הזה מזהם את המעיין. הוא משחית את האופן שבו האישה תופשת את שאיפותיה האירוטיות, מערפל את התובנות שלה על מפגשים אינטימיים ומחבל במודעות האינטואיטיבית שהיתה יכולה להוביל אותה לסיפוק מיני. טיפלתי בסטודנטיות צעירות ובריאות, עם עיניים בורקות ועור זוהר, שישבו מולי, שילבו רגליים מושלמות ושאלו אותי אם הן תוכלנה להגיע לאורגזמה עם החבר שלהן אם גופן יהיה מפתה יותר, כלומר נטול שומן. בכל פעם ששואלים אותי שאלה כזאת, אני נזכרת בעל כורחי ביפהפיוֹת הרנסנס העירומות והשופעות, המתנוססות על קירות הלובר בחברת מלאכי השרת שלהן, ושואלת את עצמי מה הן היו עושות אם קופידון היה מכניס את ידו לתוך אשפת החצים שלו, שולף ממנה מכשיר כושר ואומר להן ללכת להתעמל. לדעתי הן היו שולחות אותו לכל הרוחות.
לעומת זאת, נשים רבות בנות זמננו מתמרמרות אם הן מתקשות להגיע לאקסטזה בכל מפגש אירוטי. התרבות התחרותית וחדורת התאווה שלנו לימדה אותנו שיחסי מין המרעידים את אמות הספּים הם זכותנו מלידה, ולצעירות רבות אין די ניסיון כדי להבין שציפיותיהן מופרכות בדיוק כמו סצנות האהבה בסרטי הוליווד שהולידו את השאיפות הללו. לא מדובר בקנוניה אלא בשכל ישר. גברים יוצרים את רוב סרטי הקולנוע ואת רוב תוכניות הטלוויזיה; וזה הגיוני שהם יכתבו על מה שהם מכירים. מרבית הגברים מכירים דחף מיני ממוקד, בהול וישיר המוביל אותם מתשוקה לעוררות וממנה ישירות לשיא ומשם... טוב, מה שקורה אחר כך כבר תלוי בסרט. אבל הסצנות האינטנסיביות והקולניות האלה, שמציגות שני גופים חושניים ומכוסי זיעה שנאחזים זה בזה, משתרגים זה בזה ונרעדים בפורקן בו זמני, עוויתי ובלתי ניתן לעצירה הן פשוט ייצוגים בלתי מציאותיים של יחסי המין האמיתיים בין גברים לנשים (לפחות ב-99 אחוז מהמקרים). הסצנות האלה הן בעצם הפנטזיות של הבחורים שכותבים את התסריטים ומביימים את הסרטים.
אני לא אומרת שנשים לא יכולות לקיים יחסי מין פרועים וסוערים. בטח שאנחנו יכולות. ואני גם לא אומרת שאסור לנשים לטפח ציפיות גבוהות מחיי המין שלהן - ההפך הוא הנכון. מה שאני כן אומרת הוא שציפיותינו צריכות להיות מבוססות על ידע עמוק ואינטימי שלנו על עצמנו, על הידיעה מה נורמלי מבחינתנו ומה גורם לנו להרגיש טוב, לא מה נראה טוב על אנג׳לינה ג׳ולי או על כל אחת מהנשים שמגזין אסקווייר מכתיר בתואר האישה הסקסית ביותר עלי אדמות. מבחינתך ומבחינת בן זוגך אַת האישה הסקסית ביותר עלי אדמות.
אגיד לכן מה שאני אומרת למטופלות שלי: תשתעשעו ברעיון שאתן סקסיות לא פחות מכל סֶמל סקס אחר - ולמעשה כל אחת מכן היא האישה היחידה שצריכה לסַמל מבחינתכן סקס. בסופו של דבר תפנימו רעיון זה.
הצעד הראשון לקראת האמונה בכך הוא לא להסיט את העיניים מעצמכן אלא להפנות אותן פנימה בסקרנות, ביראת כבוד ובקבלה עצמית. הצצנה לתוך הפינות האפלות והמפחידות ביותר ושאלו את עצמכן, ״מהו הדבר היחיד שאף פעם לא סיפרתי לאף אחד - לא לבן הזוג שלי ולא לחברים הכי טובים שלי, לאף אחד - על החלק הזה שבי?״ אני רוצה שתפנו את פנס הגילוי העצמי אל הדברים שתמצאו שם. ואני רוצה שלא תירתעו מהם - אני מבטיחה לכן שהסיכויים שתגלינה משהו מחריד או מגעיל על הכמיהות העמוקות ביותר שלכן הם קטנים מאוד, גם אם מה שתגלו יזעזע את הפמיניסטיות שבכן. כל אישה חושבת שרק לה יש מחשבות זדוניות כאלה, אבל לכל הנשים יש.
כשאת מביטה פנימה אחזי בידך האחת את הפנס החושפני שלך ובידך השנייה אני רוצה שתעלי על הכתב את המחשבות והרגשות הבלתי קרואים וחסרי השם שיצוצו תוך כדי הסיור. הדברים שתכתבי יהפכו לתיעוד מוחשי של התחושות החולפות שֶמַחיות את המודעות המינית. ההתקדמות בספר הזה וההעמקה העצמית עשויות להרעיד בקרבך מיתר מוכר או לעורר בך עקצוצים של זיהוי. הצביטות הקטנות, הרעד הקל וההדים הרגשיים יכולים ללחוש לך סוד או להעביר בגבך צמרמורת מפתיעה ולהיעלם עוד לפני שייחרטו היטב בתודעתך; אבל הם מכילים רמזים חשובים על העצמי המיני שלך.
חלק מהיכרותך עם עצמך טמון בהגברת מודעוּתך לתחושות הללו - לפרץ הכמיהה שאת חשה כשהחבר שלך קורא לילדך סיפור לפני השינה או להתאבנות התשוקה חצי שעה מאוחר יותר, כשהוא טורף באדישות את הסלט שהכנת לו בעמל רב כל כך מעוף, מחסה מסולסלת, מפלפלים אדומים קלויים, משקדים מוקפצים ומגבינת מאנצ׳גו ספרדית.7 במחקרים שערכתי למדתי שאם את חייבת להעלות משהו על הכתב, יש לחשוב עליו. דווקא הקשרים הטריוויאליים ביותר הם שמעוררים בנו את הרגשות החזקים ביותר, ואם תתעדי את תגובותייך בכתב תגלי איך הן משפיעות על זרימת מיניותך.
זאת שיטת העבודה שלי עם המטופלות שלי, שעל חלקן תקראי בספר הזה. תפגשי כאן את רנאטה בת ה-58 שאיבדה כליל את תשוקתה המינית ובעלה הפציר בה לבוא אלי. במפגשים הראשונים שלנו היא דיברה בפנים זורחות על תחושתה שהיה לה מזל גדול בנישואיה ועל הכרת התודה שהיא חשה עליהם. רנאטה הקפידה בלבושה ובדבריה, והציגה את עצמה כמי שהגיעה לטיפול אך ורק כדי לרצות את בעלה שהלך והתרחק ממנה עקב התסכול שגרם לו היעדר האינטימיות המינית. היא ייחסה את אובדן התשוקה לגיל המעבר ולתרופה שהיא לוקחת נגד חרדה, אבל חששה להתחיל טיפול בתחליפי הורמונים או להפסיק לקחת את התרופה נגד החרדה. רנאטה אמרה שהיא מתגעגעת לאינטימיוּת המינית המהנה שהיתה לה עם בעלה, אבל טענה שהגעגועים לא חזקים מספיק כדי להסתכן ולצאת מתחום הביטחון שבו הסתגרה, תחום ביטחון של הרגלים ונוחות. רק אחרי טיפול שנמשך כמעט שנה הבינה שאף על פי שגיל המעבר והתרופה תרמו לבעיה, הדבר שבאמת הרג את התשוקה שלה היה נזיד מבעבע של זעם וטינה שהדחיקה יותר מעשרים שנה.
תפגשו גם את קארלה, סטודנטית בת 24 שהגיעה אלי עקב חרדה קשה. התברר שהגורם לחרדה הוא קטיעה פתאומית של מערכת היחסים שהיא ניהלה עם המרצה שלה, שגילו כפליים מגילה. היא גרה איתו עד שיום אחד הוא הודיע לה, בלי כחל וסרק ובלי הכנה מראש, שעליה להתפנות מהבית עד סוף אותו שבוע. קארלה נשבעה לי שמערכת היחסים ביניהם היתה נפלאה, כולל יחסי המין. עזרתי לקארלה לצלוח את המשבר והמשכתי להיפגש איתה במשך כמה שנים, בהפסקות. במרוצת הזמן התברר לי שהיא משַלֶשת סדרתית - כלומר, בחורה שתמיד מסתבכת במערכת יחסים משולשת עם אנשים שכבר נמצאים במערכת יחסים עם מישהי אחרת. יחסי המין של קארלה עם כל הגברים שהיא התאהבה בהם היו נפלאים - וזאת בדיוק היתה הבעיה: מבחינתה, הדרך היחידה לקיים יחסי מין מרגשים היתה להתמסר למערכת יחסים ששללה ממנה דווקא את החיבור הרגשי ואת הנחמה שביקשה.
אולי את שואלת את עצמך, לקארלה הרי יש בעיה במערכות יחסים, ולא בעיה מינית, לא? טוב, נכון ולא נכון. מערכות היחסים הרומנטיות של קארלה אכן היו מערכות בעייתיות, אבל שורש הבעיה לא היה חוסר יכולת לקבל אהבה, להשיב אהבה ולהתחייב למערכת יחסים. מבעיות כאלה היא לא סבלה. הבעיה נבעה מן העובדה שהיא התגרתה דווקא מגברים שהיו מוּעדים לפגוע בה. והשימוש בזמן עבר הוא הולם: קארלה סבלה מבעיה מינית, אבל היא כבר לא סובלת ממנה בזכות מסע מפרך של התבוננות עצמית.
המפתח הוא להכיר את עצמך - לא להכיר רק את גופך אלא את עצמך עד הסוף; לדעת על עצמך הכול. במרבית הטיפולים שאני מעבירה, אני עוזרת לנשים להַבנות מחדש את ההבנה שלהן את עצמן. הספר הזה הוא הזמנה להצטרף אליהן ואלי בעבודה הפנימית המתגמלת כל כך. אם תקראי את הספר, תחשבי על מה שקראת ותכתבי את המחשבות שלך, תתחילי לגלות את מארג הגורמים הגופניים, הרגשיים, התרבותיים והרפואיים המשפיעים על הכמיהות ועל ההתנהגויות המיניות שלך. לדוגמה, אם יש לך סוכרת, את חייבת להבין שהמחלה עלולה לפגוע במחזור הדם, להפחית את ההנאה ואפילו לגרום בעיות בעוררות ובאורגזמה - קל וחומר בדימוי העצמי שלך. כמו כן, אם את נוטלת תרופות נגד דיכאון, את חייבת להיות מחוברת מספיק לאישה שהיית לפני שהתחלת לקחת את התרופות כדי להבין איך התרופה משפיעה על היצר המיני שלך. אם את אחת מהנשים שמזייפות אורגזמות כדי לא להעליב את המאהב שלהן, את חייבת להבין שההתנהגות הזאת מקטינה את הסיכויים שלך להגיע לאורגזמה אמיתית. למה? מפני שכשאת מזייפת, את מרחפת מחוץ לגופך ומתבוננת בו במקום לחיות בתוכו ולהתמוגג ממנו. את לא מתמקדת במה שאת מרגישה; במקום זה את מתמקדת בצרכים של בן זוגך ומעמידה אותם בעדיפות גבוהה יותר מאשר את הצרכים שלך. כמיהתך לשמר את הקשר מחניקה את נכונותך לעורר מחלוקת שעלולה לסכן את הקשר. ואחרי שאהובך שוב נרדם לו בנעימוּת, ונוחר בסיפוק, את שוב שוכבת לך בעיניים פקוחות ומצטערת שיחסי המין לא היו טובים יותר.
פסיכיאטריה היא עיסוק אינטימי. מדי יום אני יושבת ומאזינה למטופלים והם מספרים לי דברים שהם מבטאים במילים בפעם הראשונה. חלקם נכנס ואומר, אפילו בפגישה הראשונה, ״אף פעם לא גיליתי את זה לאף אחד״ ואז הם מגלים לי. פסיכיאטרים שומעים המון סיפורים, ואחרי זמן מה הם מתחילים לחשוב שהם כבר שמעו כל מה שאפשר לשמוע - אבל כמובן שהם טועים. מטופלים ממש מפתיעים אותי, לא בגלל מה שהם אומרים אלא בגלל איך שהם אומרים. אישה אחת באה להתראיין במסגרת אחד ממחקרי הוויאגרה שלנו. היא אמרה שהיא הפסיקה להתגרות ושהיא מסתירה את זה מבעלה, שהיא נשואה לו זה שלושים שנה, מפני שהיא חוששת שהוא יחשוב שהיא הפסיקה לאהוב אותו או הפסיקה להימשך אליו.
שאלתי, ״זה גורם לך מצוקה? את מרגישה אשמה? את חוששת שהנישואים שלך יתפרקו?״
היא פשוט הסתכלה עלי ואמרה, ״הכול השתנה! אנחנו מזדקנים וזה נורא. תסתכלי עלי!״
ואז היא קמה, הרימה את החצאית שלה ואמרה, ״תסתכלי! הירכיים שלי! הבטן שלי! אני שמנה, אני לא מושכת!״ והיא המשיכה לדבר ולדבר בעודי יושבת שם בשתיקה.
הדחף הראשון שהרגשתי היה להגיד לה, ״איך את מתנהגת? תפסיקי מיד! תורידי את החצאית שלך!״ אבל צברתי ניסיון בשליטה בדחפים שלי ובהסתרת רגשותי מפני מטופלים. לכן לבשתי הבעה רגועה והקשבתי לה, והיא התיישבה וסיפרה איך פעם היא היתה לובשת גרבוני רשת עם ביריות והיא ובעלה היו מתגרים ומקיימים יחסי מין מלאי תשוקה. היא איבדה חלק מהותי מהעצמי שלה, וזה הכאיב לה כל כך עד שהרמת החצאית היתה הדרך היחידה להסביר זאת. האישה הזאת לא היתה אקסהיביציוניסטית; היא היתה שרויה באבל עמוק כל כך עד שהעול הכבד פרץ את גבולותיהם של כללי הנימוס. היינו זרות כמעט, אבל זה לא שינה דבר: היה לה חשוב שאני אבין, שאני אראה.
לא רק המטופלים שלי עושים זאת - אנשים שאני בקושי מכירה שופכים בפני את לבם ומגלים לי פרטים על חייהם האינטימיים מפני שאלה מתנהלים באופן בעייתי ומפני שהאנשים האלה חייבים לדבר עם מישהו. פעם הסיע אותי נציג של חברת תרופות להרצאה. פתאום הוא אמר לי, ״את יודעת, אני מודאג מפני שאשתי ואני שוכבים עכשיו בקושי פעם בחודש. יש לנו שלושה ילדים ועד שאנחנו משכיבים את כולם לישון, היא כבר נופלת מהרגליים. אני מתגעגע אליה, אני מתגעגע לקשר הגופני בינינו. היא אומרת שגם היא מתגעגעת, אבל היא פשוט לא מסוגלת לממש את זה.״
לבי יצא אל הבחור הזה ואמרתי לו שזה נורמלי, שזה קורה להרבה אנשים. כולנו לחוצים מדי, עובדים קשה מדי, והנשים אימצו את המעשייה המגוחכת שאנחנו מסוגלות לעשות הכול, להשיג הכול, ולהיות הכול לכל האנשים, הכול בבת אחת. אבל זה לא נכון. כאשר החיים מושכים אותך בכיוון אחד ודוחפים אותך בכיוון אחר, מגיע רגע האמת ויחסי המין נדחקים הצדה - ואז כולנו סובלים, גברים ונשים כאחד.
הספר שלפניכם הוא הספר שתמיד רציתי לקרוא אבל לא הצלחתי למצוא. עכשיו, אחרי 22 שנות עבודה כרופאה החלטתי לכתוב אותו במקום לחפש אותו. זאת ההזדמנות שלי לגלות לנשים באשר הן: אם את משוגעת על בעלך אבל הוא לא משגע אותך במיטה; אם הפנטזיה החביבה עלייך היא נבזית ומושחתת כל כך עד שאת מתקשה לבטא אותה במילים; אם אתמול סירבת ליחסי מין אבל היום את לא יכולה בלעדיהם; אם את כמהה לאינטימיוּת אבל מקבלת רק יחסי מין (ואם בן הזוג שלך לא מבין מה הבעיה עם זה או מה ההבדל בין השניים) - אז זה בסדר. כן - את נורמלית. לא - שום דבר בך לא פגום. אנשים בריאים מינית לא בהכרח רוצים כל הזמן לקיים יחסי מין. לא צריך להתעלס כמו כוכבת פורנו (ולא צריך להיראות כמו כוכבת פורנו) כדי לעשות טוב לאיש שאת אוהבת. את לא משוגעת, לא דפוקה ולא בלתי נשית. למעשה את הכי נשית שאפשר להיות. את אישה, וכשתוכלי להציץ לתוך עצמך, להיות מודעת למי שנמצאת בתוכך, ולאמץ לחיקך את עצמך ואת הטבע המהותי שלך, יחסי המין שלך רק ישתפרו.
מבדק מיני | מה נורמלי בעינייך?
1. באיזה שלב בחיים האירוטיים שלך את נמצאת עכשיו?
2. האם את רק מתחילה לחקור את העצמי המיני שלך או שאת מכירה את הזהות המינית שלך כמו את כף ידך? האם את שואפת להרפתקאות מיניות עם שותפים רבים או שאת שואפת למערכת יחסים מונוגמית? האם איבדת עניין במין בכלל ועם בעלך בפרט, או שאפשר עדיין להחיות את הניצוץ אם הוא יואיל להרים את הגרביים שלו מהרצפה? איזה תפקיד ממלאים יחסי המין בחייך, ואיזה תפקיד היית רוצה שהם ימלאו? האם את מקיימת יחסי מין בתדירות שמספקת אותך או שהמפגשים האירוטיים שלך נדירים כל כך עד שאת מרגישה בודדה ומתוסכלת? אם יש לך כרגע מערכת יחסים מינית, האם יחסי המין מספקים אותך באותה מידה שהם מספקים את בן זוגך? אם לא, למה את מוכנה להסתפק בפחות ממנו? אם אין לך כרגע מערכת יחסים מינית, האם היית רוצה שתהיה לך? אם התשובה חיובית, מהו בעינייך התסריט המושלם ליחסי מין?
3. האם הציפיות המיניות שלך, אם יש לך כאלה, גבוהות או נמוכות יותר מאשר בעבר? אם הן גבוהות יותר, מה גרם לך להעלות את הציפיות שלך מיחסי מין? אם הן נמוכות יותר, מה גרם לך להסתפק במועט? האם את מרגישה שאת פחות מושכת מינית מכפי שהיית פעם? האם את נמשכת לבן זוגך פחות מכפי שנמשכת אליו פעם, או שהוא פחות נמשך אליך? האם את מאמינה שבשלב הנוכחי בחייך אין שום טעם לצפות ליחסי מין מספקים?
4. האם זייפת אורגזמה אי פעם או שאת עושה זאת בקביעות? אם התשובה חיובית, מדוע זייפת את האורגזמה אז או מדוע את ממשיכה לזייף אורגזמות על בסיס קבוע? האם את מזייפת מתוך התחשבות ברגשותיו של בן זוגך? כדי שיחסי המין ייגמרו מהר ככל האפשר? אם כן, למה את רוצה שיחסי המין ייגמרו מהר ככל האפשר?
5. אם זייפת אי פעם אורגזמה או שאת מזייפת על בסיס קבוע, האם את מרוצה או מתוסכלת מהתוצאות? מה את מרוויחה מכך שאת מזייפת אורגזמה? מה יקרה לדעתך אם במקום לזייף תגלי לבן זוגך את האמת?
6. היזכרי בשינויים הגופניים והפסיכולוגיים שאת מרגישה כאשר את מגורה מינית וחשבי: מהם האזורים הארוגניים שלך? (יש כמה אזורים והגברים נוטים להתמקד רק בכמה מהם, ולכן את צריכה לחשוב על כל הגוף שלך.)
אילו תחושות הכי נעימות לך?
האם יש התנהגות או נוהג מיניים שמושכים אותך אבל לא ניסית מעולם? אם כן, מה הדבר שמרגש אותך בהתנהגות או במעשים האלה? אם לא, למה נמנעת מהם?