“הספר דווקא מתחיל טוב. בחלק הראשון (7 הפרקים הראשונים) הופיע תיאור מעניין של ילדותו והתבגרותו של לנין, האירועים המסעירים שפקדו את משפחתו, התפתחותו האינטלקטואלית וצמיחתו כמהפכן מרקסיסטי. הבעיה היא שזהו פחות או יותר החלק היחיד בספר שאפשר להפיק ממנו תועלת ממשית.

רובו של הספר מעתה ואילך כתוב בצורה פשוט איומה. סרוויס מנסח את נושאי כתיבתו בצורה מסורבלת להחריד. הוא מתנדנד בין הערכות היפותטיות ולא עקביות, התמקדות אישית על הפן האישי בחייו של לנין עד כדי אבסורד, ופרטי מידע והערכות שלא ברור מנין צצו בקונטקסט שבו הם מוזכרים.

לאורך כל הספר ניכרת תשוקתו של סרוויס להרשיע כמה שיותר את לנין. הוא מנסה לצייר את דמותו של נושא הספר לא רק כפושע וכרודן, אלא גם כחסר כושר מנהיגות, חסר אחריות למהפכה שלו עצמו ואף כבוגד משפחתי. למי שמחפש לקרוא בצורה רצינית על לנין, אני מציע שלא להתייחס לשלל האישומים שסרוויס מדביק לו שם.

הבלגן הסמיך שמאפיין את כתיבת הספר, יחד עם הניסיונות החוזרים ונשנים לצייר את אישיותו "הרעועה" של המהפכן, לא מאפשר להתמקד באירועים ההיסטוריים החשובים, שממילא מתוארים כאן באורח משני. אלה נבלעים בתוך ים התוכן המסורבל והפרטים המיותרים, בהתאמה קלאסית לסיסמא "מרוב עצים לא רואים את היער".

בחלק שאותי, באופן אישי, הכי עניין - זה העוסק בתקופת שלטונו של לנין ברוסיה - סרוויס בקושי מתאר את התהליכים ההיסטוריים של בניית המדינה החדשה והמאמצים לכינון הסוציאליזם. במקום זאת הוא מתמקד ומפרט באורח מייגע על ויכוחים סוערים שונים שקיים לנין בתוך המפלגה, כאילו הם הדבר העיקרי או אפילו הבלעדי שהוא עשה בחייו.

סרוויס עושה אצלי רושם של היסטוריון מפוקפק למדי, שעיקר המטרה של מפעל חייו היא ליצור דמות שלילית למרקסיזם ולמהפכנים הסובייטיים. אני לא חושב שאקרא ספרים נוספים שלו בהמשך - ואני ממליץ גם לאחרים שלא לעשות זאת.”