"בלשאצר", השני בספרי "רביעיית אלכסנדריה", אינו המשך ל"ז'וסטין" אלא - כדבר המחבר - מעין "אח".
המספר, דארל, כמו מקפל את הזמן לאחור וחוזר שוב על תקופת חייו באלכסנדריה.
הוא מבין שבדידותו שם היתה עמוקה אף מכפי שידע.
נגלה לו הצד האפל בנישואי ז'וסטין ונסים - עקרותו הרוחנית של נסים, שתלטנותה הנוראה של ז'וסטין.
הוא רואה שלכל מאהביה היא העניקה הכול, כיוון שמעולם לא הכירה בערכו של דבר; ומתברר לו שמה שחשב לאהבתה אליו היה רק חלק מתמונה גדולה יותר ושונה לגמרי.
ואם בספר הראשון נראה בעיקר הצד ההטרוסקסואלי של ז'וסטין, הנה כאן מוצגת ביתר פירוט מסכת יחסיה עם הציירת קליאה.
כל זה, ועוד סודות מן העבר, נחשף במידה רבה דרך "כתב בין-השורות" - פרשנותו הרצופה של "בלשאצר" לזיכרונותיו של דארלי שהיוו את "ז'וסטין".
כך זוכה קליידוסקופ האמת המשתנה לעוד תזוזה המסדרת אותו לרגע על פי השקפת-עולמו הגנוסטית של בלשאצר:
"העובדות מעצם טבען אין בהן יציבות.
נארוז אמר לי פעם שהוא אוהב את המדבר מפני ששם 'הרוח מכבה את פסיעותיך כמו שלהבת-נר'.
נדמה לי שכך גם המציאות. איך אפוא נוכל לרדוף את האמת?".
"רביעיית אלכסנדריה", יצירת-מופת של ספרות המאה ה-20 מוגשת לקורא העברי לראשונה במלואה, בתרגומו של אהרן אמיר שהוא מלאכת אהבה לא פחות משהו מלאכת מחשבת.