"למותר לציין כי אין לי שמץ של יומרה תיאורטית וכי ספר זה אינו אלא וידויו של מי שעושה במלאכה. ביצירתו של כל מחבר רומאנים טבועה תפיסה של תולדות הרומאן, ישנו רעיון בדבר מהות הרומאן; את קולו של אותו רעיון, הטבוע ברומאנים שלי, ניסיתי להשמיע".
קונדרה מציג בשבעה טקסטים נפרדים, העומדים כל אחד בפני עצמו באורח עצמאי יחסית אך מתקשרים לכלל מאמר אחד, את תפיסתו האישית על אודות הרומאן האירופי ("אמנות שנולדה מבת-צחוקו של אלוהים"). האם תולדות הרומאן מגיעים אל קצם? בימינו, מכל מקום, בעידן "הפאראדוקסים הסופניים" הרומאן "אינו מסוגל לחיות בשלום עם רוח התקופה; אם הוא מבקש 'להתקדם' כרומאן, עליו ללכת בדרך המנוגדת לדרכה של הקידמה בעולמנו."
אחד מן הטקסטים מוקדש לברוך, אחר לקאפקא, ומן השורה הראשונה ועד לאחרונה מתייחס קונדרה בדבריו לסופרים המהווים את עמודי התווך "בתולדות הרומאן האישיים שלו": ראבלה, סרוואנטס, סטרן, דידרו, פלובר, טולסטוי, מוסיל, גומברוביץ'... בשני דיאלוגים משוחח הסופר על אמנותו שלו (אמנות, כמעט במובן אומנות): על הדרכים ליצור "אני-ניסיוני" (דמות), על הפוליפוניה, על הקומפוזיציה...
מילן קונדרה נולד בצ'כוסלובקיה. בשנת 1975 הוא משתקע בצרפת. ספר זה נכתב במקורו בצרפתית.
