“את הספר שלפתי מהמדף בספרייה בעיקר בגלל שמו, המזכיר גזרה בה שירתתי (חרבת א-ח'זעה).למען האמת בתחילה גם חשבתי שהכפר המדובר הוא אכן זירת ההתרחשות.
עם זאת, כדאי לציין שהסיפורים עצמם הם אמנם בדיוניים אך מבוססים על חוויותיו של הסופר עצמו שלחם במלחמת השחרור.
ברור לי שיש מי שיראה בסיפורים הללו כתב אישום אל מול חיילי צה"ל בסיטואציות מסויימות במלחמה.
בהקדמה לספר שנגנזה כותב ס.יזהר :
"היה עליך להצביע על כך שקיים גם אחר, צד האור; לא זו בלבד, שמא היה עליך להתחיל מיד מן האור, ולהגיע, אחר כך, בין השאר, גם לצדדים האחרים, אשר ביניהם אפשר גם שלא להתעלם מצללים שנראו פה ושם.
איני יודע מה אשיב על תוכחת רבה זו, זולת מה שאדרבא, יקום אותו טוען חם לבב ויעשה עבודה חשובה זו, וכדאי לעודד אותו לכך בכל דרך. אני כשלעצמי, איני יודע אם לצערי אם לא, לא אוכל לא לספר אחרת, לא להחריש אחרת וגם לא להתחיל אחרת ממה שעשיתי, אם טוב ואם רע. וזה לא מפני שלא ראיתי גם ראיתי, בימים הגדולים ההם, דברים אחרים, לא מעטים שאורם קורן, פעמים אפילו עד יפעה מסנוורת, אלא משום, כפי שנראה היום, שעוד נחזור כולנו ונחזור וניטפל אל אותם הדברים, ונגלה, בכה או בכה, צדדים מרובים וחדשים, צפויים ובלתי צפויים, אורים יותר וקודרים יותר, וגם, כמובן, כאלה שאינם לא אורים ביותר ולא קודרים ביותר, בבוא עתם ובבוא עתנו, כשתפוג לה קצת ההרגשה שעדיין המומים אנו משהו מכל מה שהיה."
בכך, הוא עונה לאלו אשר יכעסו עליו על חשיפת הצדדים המכוערים יותר של המלחמה ואולי מערער במקצת את הפאתוס של התקשורת המגוייסת של ימיו (מזכיר שמדובר בסיפורים שנכתבו בשנת 48-49).
על אף התחושה הלא נוחה שנוצרת בחלק מן הסיפורים (ספציפית-"חרבת חזעה" ו"השבוי") אני חושב שעם כולם יוכל להזדהות במידה כזו או אחרת כל מי ששירת כלוחם בצה"ל.
מבחינת סגנון הכתיבה, הייתי אומר שהוא לעיתים אולי פיוטי מדי, אך נשבר מפעם לפעם במונחי הסלנג של התקופה.
אוסיף בפסקה שאהבתי במיוחד מהסיפור "בטרם יציאה" שהינו בעיקר מחשבותיו של אחד הלוחמים טרם יציאה לקרב:
"בבת אחת היה בו רצון לצמצם את שפתיו, כתמיד, ולשרוק את אותו השרק שיפה לשריקה לעת רדת השמש, כשמצב רוחך מחצית על מחצית, לא מרומם מאוד, הגם כי פיוטי קט-מעל-הקו. זה שטוב בו אז להטמין ידיים בכיסים וללכת, או לשלב זרועך בזרועה של איזו נירה חמודה וללכת (שיערה מבודר קצת על ערפה וניחוח צמר רך ונקי נודף ממנה), או אפילו לשבת בחדר ולצוד מאצל שולחן העבודה, מעל פני שמשת החלון, את אודי השקיעה הדועכים.
אולם אם אותה שעה אינך אלא מאחר בעבודה, הרי אתה כופה ומעכב לך שבת של כמה שניות, וחוגג בחטף כברת תוגה מוצצת, שעשויה על פי דרכה, למלא שעות רבות של יום חג תמים ולהצטרף ככל שהיא ארעית ומועטת ולזכות במקום חשוב בתוככי מרחב השעות הגדולות והרבות והידועות; הללו שחולמים בהן על שעות רבות ואחרות יותר ופוריות יותר, שמשום מה עדיין לא באו, ושמשום מה נראה שגם בוא לא יבואו; ויש גם פעמים אחרות שאינך אלא ממהר בהן, ורק קובע עובדה ששעה היא ושקיעה בה, ונאה היא; וכל השאר, רגשות, חשיבות, ורחשים וכל הסלסולים האחרים למיניהם, נדחה לזמנים טובים מאלה- אח אלוקים גדול- לזמנים חרישיים יותר, ונוחים יותר, שאינם מהוהים כל כך. שעות-יקר כגון עתה זו השעה כאן, אצל הכותל של צריף חדר האוכל המחופה שיחי רוסלה אדומי אשכולות. פשוט מנוחה טובה ונכספת, פשוט זמן ארוך וטוב, ואולי דווקא משום שהוא קצר וקצוב, או אולי גם משום שממתין לך מיד מה שממתין. בבת-אחת, על כן, היה בך גם רצון לשרוק שריקת בין ערביים, וגם לפנות אל היושבים סביב ולומר להם- מה הישיבה ככה חברים? או לעוררם לשיר בזחיחות בדוחה, בהטעמה קורצת, ואולי אפילו, שמע נא, אולי אפילו לסוב ולפנות וללכת מזה, ככה לקום פשוט וללכת מכל זה, בלי לאן ובלי משום, ובלי כלום- סוף סוף פעם אחת לקום וללכת אל כל מיני הדברים השונים והמיוחדים והללו המופלאים שאפשר ואינם רק מקסם שווא..."
דרך אגב את הסיפור המלא (שהוא הראשון בספר ניתן לקרוא בקישור הבא-http://www.ybook.co.il/htmls/page_7297.aspx?c0=21300&bsp=13392&bss7206=13380&bss3468=13276,13276,13276,13276,13276,13276,13276 )”
