שיינה וזיידל הביטו אחר לוז המתרחקת, יד אחת בכיסה, השניה מנדנדת את חריטהּ של זיידל. שיינה שחררה אנחה עמוקה של שביעות רצון שנקטעה באצבעה של זיידל הננעצת בה. "הביטי, היא לא חמודה?" אותה אצבע שניקבה אותה קודם, הצביעה עתה על ילדה קטנה בחליפה ורודה, שהיתה רכונה לעבר להקת יונים, מפזרת להן פירורי לחם.
"כן, היא חמודה." שיינה לא היתה נלהבת יתר על המידה, משום שידעה מה עומד לבוא.
"מה הבעיה שלך?"
"אין לי שום בעיה. אני רק לא כל כך משוגעת על תינוקות, זה הכל."
"כולם אוהבים תינוקות. הביטי, הביטי." בחור צעיר, מן הסתם אביה של הילדה, הרים אותה והניפהּ על כתפיו. השניים לֻווּ באשה צעירה, הרעיה/האם ללא ספק, ושלושתם פסעו לעבר השקיעה לחיות באושר עד קץ כל הימים. "את רואה", אמרה זיידל, "אמא, אבא ותינוק. לא חמוד?"
שיינה הביטה בידיה ולא אמרה דבר, מעודדת את זיידל לשאול, "קיינע הורע (בלי עין רעה), לינדה, מה לא בסדר איתך?"
"הכל בסדר איתי", הצהירה שיינה, "פשוט, זה לא מה שאני רוצה."
זיידל הנידה בראשה, "איזו עקשנית את, כמו פרד. את רוצה לחיות לבד כל החיים שלך ולהגיע לגיל זיקנה בלי ילדים שידאגו לך?"
"באבע", אמרה שיינה, "אינני לבד. יש לי את לוז."
"בטח, חברה זה נחמד לבינתיים, אבל את צריכה להתחתן."
אני עומדת להתחתן, רצתה שיינה לצרוח. זיידל פתחה בפניה פתח מושלם, אך השאלה היתה אם שיינה תרהיב עוז ותנצל את ההזדמנות.
"באבע", שיינה הביטה בזיידל בנחישות, "באבע, לוז ואני אוהבות זו את זו."
"זה טוב", זיידל הביטה בצעיר שטייל בנחת עם דוברמן רתום לרצועה. "אבל תוך זמן קצר היא תעזוב ותתחתן, את תראי, ואז מה יהיה? לינדה, אני לא רוצה שתהיי לבד. האמיני לי, אני יודעת איך זה לחיות לבד. יותר משלושים שנה הייתי בודדה ולא הייתי רוצה את זה בשבילך."
שיינה החליטה לנקוט בגישה ההגיונית. "באבע, את התחתנת ובכל זאת היית לבד יותר משלושים שנה, אז מה הענין?"
"לינדה", זיידל סבה אל שיינה והניחה את ידה על זרועה. "אל תהיי טפשה כמו סבתך הזקנה. הייתי צריכה להתחתן שוב, אבל הייתי עקשנית, בדיוק כמוך. ידעתי שאחיה כל כך הרבה זמן? כשסבא שלך נפטר, חשבתי שהחיים שלי נגמרו."
לבה של שיינה הלם בכוח כשהחליטה לצלול למים. "באבע, לוז אינה הולכת לברוח לי. אנחנו מתכוונות לחיות יחד." לפחות שיינה הניחה כך, משום שאחרי הכל, הן עמדו להתחתן וכך נוהגים רוב האנשים הנשואים.
"זה בסדר. את יכולה לגור עם שותפה. זה טוב שיש מישהו שעוזר עם שכר הדירה."
זה לא מוביל לשום מקום. "באבע, אנחנו ישנות באותה מיטה." עוד השערה, אך אחרי הכל, הן ישנו בלילה שעבר זו לצדה של זו במיטתה של זיידל.
"ודאי, זה בסדר. כשאִמי השכירה חדר, גם אנחנו ישנו יחד באותה מיטה."
עד כמה בוטה עלי להיות? באבע, אנחנו נוגעות זו בזו; באבע, אנחנו מתנשקות; באבע, אנחנו מסירות זו את בגדיה של זו; באבע, אנחנו... שיינה השפילה מבטה אל חיקה, חשה את הסומק זוחל במעלה צווארה ומתפשט לעבר לחייה, רק מן המחשבה על סקס עם לוז, שגם זה, שיערה, חלק מהנישואין. שיינה נעצה מבטה בידה, חשה את עיניה של זיידל נחות עליה. טבעת היהלום החזירה את אור השמש כמו במנסרה והיא יכלה לראות את הקשת הזעירה משתברת באבן.
"באבע, רואה את הטבעת שלי?" שיינה הרימה את ידה. "זוהי טבעת אירוסין. מלוז. אנחנו עומדות להתחתן."
זיידל הסיטה מבטה מהטבעת אל עיניה של שיינה. "לינדה, אל תדברי ככה אפילו."
"זו האמת."
"פֶע, פּוּ, פוּ, פּוּ." זיידל רכנה לצד הספסל וירקה שלוש פעמים. "לינדה, מה את, משוגעת? את הורסת את החיים שלך."
קולה של שיינה עלה. "אינני הורסת את חיי."
"לינדה, עכשו את תקשיבי לי." זיידל אחזה בזרועה של שיינה. "לא רציתי לומר את זה, אבל אני אשה זקנה, נשארו לי רק עוד כמה ימים לחיות. אל תקלקלי לי אותם, תני לי להנות."
שיינה כמעט צחקה. "באבע, עזבי."
"תהיי בשקט, לינדה. פשוט אמרי לי מה שאני רוצה לשמוע. ספרי לי מה את כותבת בעיתונים, מה את מלמדת בבית הספר –"
"באבע", שיינה נשענה לאחור ונעצה עיניה הרחק במים. "אינני יכולה להגיד לך רק מה שאת רוצה לשמוע. אני רוצה לספר לך על הדברים החשובים בחיי."
"מה שחשוב זה להתחתן", זיידל נעצה שוב את אצבעה בזרועה של שיינה לשם הדגשה, "ולהקים משפחה."
"אני עומדת להתחתן ותהיה לי משפחה. סוג שונה של משפחה, זה הכל."
"שתי בחורות? זה לא משפחה אמיתית." זיידל הצביעה על זוג צעיר שטייל עם בנם ביניהם, מקפיצים כדורסל. "תראי את זה: אמא, אבא, בן. ככה זה צריך להיות."
מה זה, הרהרה שיינה, מצעד משפחות הטרוסקסואליות? הלואי שלוז תחזור כבר. למה ציפית? האם ציפית שהיא תברך אותך במזל טוב, תישק על לחיֵך ותגיד לך שהיא תבוא לחתונה שלך גם אם יהיה עליה לזחול לשם על ידיה וברכיה? "באבע, לא כולם אותו דבר." שיינה ניסתה להסביר שוב. "אני מאוד מאושרת עם לוז. אני אוהבת אותה."
זיידל ליטפה את ברכה של שיינה. "הקשיבי, יקרה. ראיתי תוכנית בטלביזיה, היה שם איש שהתעסק עם איש אחר ועכשו הוא נשוי כמו שצריך, עם תינוק והכל."
"אינני מאמינה לך."
"זה נכון, אני אומרת לך. היו שם מכל הסוגים, בחורים שיצאו עם בחורים, בחורות שיצאו עם בחורות, ועכשו הם נהיו כולם נורמלים. אחרי הצהרים זה שודר."
או, נהדר. תודה רבה, אופרה. "טוב, לא אכפת לי, באבע. אני עם נשים כבר מעל עשר שנים ואינני מתכוונת להשתנות."
"או, את." זיידל נופפה בידה בשאט-נפש לעבר שיינה. "את חושבת שאת יודעת הכל, חתיכת מאכרית גדולה את, אוּ-הָה, את יודעת הכי טוב מכולם מה נכון."
"באבע, אל תהיי רעה אלי."
זיידל ריככה את קולה. "הביטי, מאמעלע, אני אומרת לך את זה רק משום שאני אוהבת אותך. האמיני לי, את תצטערי על זה בעתיד, כשיהיה מאוחר מדי. את צריכה להתחתן עכשו, כל עוד את צעירה ולהקים משפחה."
"אני מתחתנת עם לוז", אמרה שיינה, חשה הקלה בראותה אותה מרחוק, צועדת לקראתן עם קופסת קרטון עמוסת במזון.
"שמעי, לינדה, אני אומרת לך את זה רק לטובתך. לולא אהבתי אותך, לא הייתי אומרת כלום." זיידל נעצה שוב את אצבעה בזרועה של שיינה, שחששה פן זו תשחיר אם השיחה תארך עוד.
"אינך אוהבת אותי, באבע. את אוהבת רק את מי שאת רוצה שאהיה, לא מי שאני באמת."
"אל תדברי שטויות, לינדה. ודאי שאני אוהבת אותך."
"לא, את לא."
"שַׁא עכשו." זיידל, שהבחינה בדמותה של לוז, נופפה לעברה ואחר פנתה בחזרה אל שיינה לומר את המלה האחרונה. "מספיק כבר עם הדיבורים. אנחנו לא רואות את הדברים בצורה דומה היום, משום-מה; אנחנו כמו יהודי וגוי."
שיינה הנידה בראשה וזזה כדי שלוז תוכל להניח את האוכל על הספסל.
"היה תור ענקי, "אמרה לוז. "מצטערת שזה לקח כל כך הרבה זמן. הנה הארנק שלך."
"תודה לך." זיידל החזירה את חריטהּ אל תיקה. "מה קנית?"
"יש נקניקיות וצ'יפס וכריך גבינה קלויה."
אוי, עוד לחם לבן וגבינה שמנה? או, שיהיה, מה אכפת לי? שיינה נטלה את הכריך שלוז הציעה לה ובעזרת המזון ניסתה להוריד את הגוש שבגרונה.
"או, כמה שזה טוב." זיידל נגסה בעונג בנקניקיה. "מכרנו במעדניה נקניקיות במחיר חמישה סנט", אמרה זיידל ללוז. "אמא שלה ישבה בחיקי ושמה את המטבעות בקופה." זיידל לקחה ביס נוסף והושיטה לשיינה את הנקניקיה. "טעמי את זה, לינדה, זה כל כך טוב."
שיינה נדה בראשה, מתאפקת בכל כוחה לא להזעיף פנים וזיידל צחקה. "מהפה שלי אני מאכילה אותה, כמו ציפור. לפני שנים", פנתה שוב אל לוז, "כשהגענו באוניה, בקושי היה אוכל. אמא שלי לא אכלה כלום, אפילו לא פרור. כל פרור אוכל שהיא השיגה, הלך לפה שלי. את רואה מה זו אהבת אם?" שאלה, שבה ופונה אל שיינה שלא היתה במצב הרוח להצגה של זיידל – אמך-היא-החברה-הכי-טובה-שלך ולא השיבה. זיידל נדה בראשה ופנתה שוב אל לוז. "באיזו עבודה את עובדת?" שאלה אותה למרבה פליאתה של שיינה.
"יש לי חנות פרחים", אמרה לוז. "אני מטפלת בפרחים ועושה משלוחים. ההתמחות שלי היא ורדים."
"כן, באמת? זה נשמע מעניין." זיידל תחבה את הנגיסה האחרונה של הנקניקיה לתוך פיה והרימה קשית. היא נשכה בפאתי נייר העטיפה ובעזרת קצה אגודלה קילפה אותו לאט. שיינה הביטה בתהליך שהיה אורך לה בערך חצי שניה, אך לזיידל זה לקח דקה שלמה. שיינה ידעה שעדיף לא לנסות ולעזור ומלבד זאת, חששה פן תפרוץ בבכי אם תפתח את פיה.
"מוצא חן בעיני עבודה כזו." זיידל מסרה לשיינה את הקשית והושיטה לה סודה. "הנה, שתי משהו."
"הבאתי שני קולה וסודה אחת", אמרה לוז, פותחת את מכסה אחת מכוסות הפלסטיק. "זה בשבילך."
"תודה." שיינה החליפה את הכוסות עם לוז, מתאהבת בה יותר ויותר מדי רגע.
"ודאי", המשיכה זיידל, מקלפת קשית נוספת. "זה טוב לצאת, לפעמים את בחנות, לפעמים במכונית. את בטח עושה מספיק כסף אם את יכולה להרשות לעצמך טבעת יהלום."
שיינה זקפה את אוזניה, הבעתה הזועפת כמעט והומרה בחיוך. אז היא בוחנת אותה, הרהרה שיינה, לבדוק אם היא יכולה לדאוג לי כראוי. "לוז היא גם צלמת." אמרה, גאוותה בלוז ממיסה את הגוש שבגרונה.
"או, כן? תמונות את מצלמת?" זיידל היתה מורשמת בעליל. "לינדה כותבת לעיתונים", סיפרה זיידל ללוז, במקרה וזו לא ידעה. "את יכולה לצלם את התמונות, כמו צוות תהיינה."
שיינה חייכה. "היא אינה מצלמת תמונות לעיתון, באבע."
"תמונות הן תמונות." זיידל הביטה בלוז. "נו, מדוע לא הבאת את המצלמה שלך? את התמונות שלנו יכולת לצלם. טוב, אני לא מלכת יופי, אבל לינדה היתה יוצאת טוב בתמונה."
"אביא אותה בפעם הבאה", אמרה לוז, מבזיקה מבט של 'אמרתי-לך' לעבר שיינה. זו משכה בכתפיה ולקחה לגימה נוספת מהסודה.
"תני לי לראות את הטבעת." זיידל קרבה את ידה של שיינה אל פניה כדי לבחון היטב. "יהלום שומר על ערכו לאורך השנים", אמרה זיידל, "אפילו קטן. אוי, כל כך הרבה תכשיטים יש לי בבית; טבעות, צמידים, מחרוזות. את חכי", אמרה לשיינה, מקלפת את קשית מספר שלוש. "בקרוב הכל יהיה שלך. גם יהלומים יש לי, שמורים בכספת. את תראי, חנות שלמה של תכשיטים תהיה לך." זיידל צחקה ואחר פנתה אל לוז. "אל תדאגי, היא הולכת להיות אשה מאוד עשירה."
"באבע", התערבה שיינה, "לא יכולתי למצוא את הרדיו שלך. חיפשתי בכל הדירה. זה לא היה ליד המיטה."
"לא?" זיידל הכניסה את הקשית לכוס הקולה האחרונה וגמעה לגימה ארוכה. "המפקח העלוב ההוא בטח לקח אותו. אני בטוחה בזה."
"אף אחד לא לקח את זה, באבע. זה בטח הלך לאיבוד."
"הלך לאיבוד? איך זה יכול היה ללכת לאיבוד? את חושבת שזה קם בכוחות עצמו והתחיל ללכת? לינדה", זיידל גחנה קדימה. "המפקח נכנס פנימה, יש לו מפתחות לכל הדירות, הוא לקח לי דברים, הוא שם את החוטים. הם שמו לי חוטים בכל הדירה", הסבירה זיידל ללוז, "והם ניתקו לי את הטלפון."
"באבע, אני בטוחה שהמפקח לא גנב לך את הרדיו."
"אז מי, לינדה?"
"אני לא יודעת, באבע, אולי אני לקחתי את זה."
"את? את לא לקחת כלום. אני אומרת לך, משהו מוזר קורה שם."
"או, באבע." שיינה נאנחה והביטה חסרת אונים בלוז. אני נכנעת, הרהרה שיינה. אין שום תועלת בנסיון לשכנע אותה. שיינה החליטה לנסות את גישת החלפת-הנושא של סילביה סטיינבלט. "בואי נלך לקנות לך רדיו חדש, באבע. מה דעתך על זה? ישנה חנות למכשירי רדיו בדרך חזרה, אני זוכרת שעברנו אותה. בואי נלך לראות מה יש להם."
"בסדר, ודאי. רדיו אני צריכה." זיידל פתחה את רוכסן תיקה ושמטה לתוכו את המפיות מארוחת הצהרים שלא השתמשו בהן. "שם... בבית האבות שם, כולם הולכים למיטה בשבע. לילה שלם אני יושבת, מאזינה, מאזינה, מאזינה. אדם יכול לצאת מדעתו."
"בואי." שיינה נטלה את זרועה של זיידל והובילה אותה בחזרה אל המכונית.
לוז מצאה את החנות וחנתה בחזית בחניה כפולה. "הנה, אני ארוץ לקנות," אמרה, מכבה את המנוע. "אשאיר את המפתחות במקרה ותצטרכי להזיז את המכונית."
"את צריכה כסף?" שאלה שיינה.
"לא, קחי ממני", קראה זיידל מן המושב האחורי.
"אני מליאנית", אמרה לוז. "אני כבר חוזרת." עת הביטה בלוז הצועדת לעבר החנות, חשה שיינה חמימות נעימה. היא בן אדם אמיתי, חשבה חולמת. היא מתנהגת כאילו אנחנו כבר נשואות.
עשר דקות לאחר מכן, שבה לוז עם שקית גדולה שאותה מסרה לשיינה. "הרדיו שלך, מאדאם."
"או, נהדר." שיינה סבה בכסאה והרימה את השקית. "הביטי, באבע, קנינו."
"באמת? אתן, בנות, כמו קוסמות, אני אומרת לך. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיכן."
"כמה?" לחשה שיינה עת לוז השתלבה בתנועה.
"אחר כך", לחשה לוז בחזרה. שיינה חייכה והניחה את ידה באומץ על ברכה של לוז.
בתוך חדרה של זיידל, חיברה שיינה את הרדיו והניחה אותו על השולחן ליד המנורה של זיידל. "הביטי, באבע, זה רדיו שעון."
"את השעון אני לא צריכה, יש לי את השעון השני." זיידל הצביעה על שעון המטבח ששכב על צדו על שולחן הכתיבה כמו משהו פצוע. זה הראה עדיין על אחת-עשרה וחמש-עשרה דקות.
"אוקיי, שכחי מהשעון. שבי, אראה לך איך זה עובד." זיידל התישבה על הכסא וגחנה קדימה להקשיב להסבר של שיינה. "רואה את המתג השחור הזה פה למעלה? כאן כתוב דלוק וכאן כבוי." היא הזיזה את המתג ימינה ושמעה רחש. "חכי רגע, צריך למצוא תחנה. הביטי, הכפתור הזה פה מזיז את התחנות." שיינה כיוונה לתחנה של החדשות. "עכשו, זה גובה הצליל", הצביעה על כפתור נוסף וקולו של הקריין עלה. "אוקיי?" היא כיבתה את המכשיר. "עכשו נסי את."
"זה שפה?" זיידל הזיזה את המתג שמאלה ושום דבר לא קרה. היא הרימה מבטה אל שיינה.
"תני לי לראות." שיינה הזיזה את המתג ימינה וקולו של הקריין מילא שוב את האויר. "את צריכה להזיז את זה ימינה. רואה, ככה זה כבוי", שיינה כיבתה את הרדיו. "וככה זה דלוק. זה", הזיזה את המתג שמאלה עד הסוף, "בשביל השעון המעורר, אם את רוצה להתעורר לצלילי מוזיקה." היא כיבתה את הרדיו. "נסי שוב."
זיידל התעסקה עם הרדיו, לפעמים מצליחה לגרום לו לעבוד ולפעמים לא. "לינדה, אולי כדאי שתקחי אותו הביתה. זה מסובך לי מדי." זיידל הדפה ממנה את הרדיו ונשענה לאחור.
"באבע, זה קל. שכחי מהשעון המעורר. הביטי, ככה זה כבוי וככה זה דלוק. פשוט."
"קחי את זה, לינדה. לרדיו שלי מהבית אני רגילה. זה יותר מדי מודרני בשבילי." זיידל נופפה בידה לעומת הרדיו, מבטלת אותו.
"אם כך, נקנה לך אחר. פשוט יותר."
" זה הכי פשוט שהיה להם", אמרה לוז מקצה החדר.
"זה לא יותר מדי מודרני, באבע." קולה של שיינה עלה. "תראי, כל מה שאת צריכה לעשות, זה להדליק אותו. מה יכול להיות פשוט יותר מזה?"
אך זיידל לא היתה מוכנה אפילו להביט בו. "אני כבר לא רוצה את זה. קחי את זה את."
"אבל קנינו את זה בשבילך!" שיינה רקעה ברגלה. "את צריכה לקחת אותו."
"שיינה, את צועקת." לוז חצתה את החדר כדי לעמוד לצדה.
שיינה חדלה לצרוח והחלה להתחנן. "באבע, בבקשה. בבקשה, קחי את זה, באבע." בבקשה היי מסוגלת ללמוד דברים חדשים, הדהדו המלים במוחה. אנא, אל תזדקני. אנא, אל תמותי. היא הסבה הצדה כדי שלוז וזיידל לא תוכלנה להבחין בדמעותיה.
"קחי את זה מפה, לינדה. אני זקנה מדי לדברים חדשים, באמת. קחי את זה את."
"אוקיי." שיינה נכנעה והוציאה אותו מן השקע. אני מניחה שנוכל להחזיר את זה בדרך חזרה, חשבה. "אנחנו צריכות ללכת, באבע."
"נכון, אני לא רוצה שתסענה בחושך." זיידל קמה ללוותן.
"אביא את המכונית", אמרה לוז למטה בלובי. " חכו פה שתיכן."
"את צריכה כסף לדלק?" שאלה זיידל, סוגרת את הדלת מאחורי לוז. "הנה, קחי מן הארנק שלי."
"זה בסדר, באבע."
"חכי, אלך לחדר האוכל ואביא לכן קצת פירות. תהיינה רעבות, זו נסיעה ארוכה."
"את לא צריכה, באבע. נהיה בסדר." שיינה חשה טפיחה מוכרת על כתפה. היא סבה כדי לראות, נחשו את מי? מורי פרלמן. "היי, מורי." היא הרימה את זרועו באופן אוטומטי לפני שהספיק אפילו לשאול אותה שאלה. "אתה בחדר 533. רואה, זה כתוב על הצמיד שלך, בדיוק פה. הסוודר שאתה לובש יפה מאוד. אשתך, אכן, יש לה ידי זהב." מורי פרלמן פנה משם מרוצה.
זיידל פנתה להביט אחריו. "את רואה עם מי אני צריכה לחיות את שארית חיי?" שאלה את שיינה. "הביטי, הביטי בזה." זיידל הצביעה אל מעבר ללובי. "לארוחת הערב הם כבר עומדים בתור ואפילו עוד לא ארבע. מעל שעה הם עומדים ומחכים. אוי, בפעם הראשונה שראיתי את זה, אמרתי לעצמי, מה זה, שוב בתור ללחם אני עומדת?" זיידל פנתה והניחה את זרועה על דלת הזכוכית. "הנה לוז."
לוז פתחה את הדלת. "מוכנה?"
סנטרה של שיינה רטט. אף פעם לא היתה מוכנה לעזוב את סבתה. "להתראות, באבע." היא גחנה כדי לנשק את זיידל. "אני אוהבת אותך."
"גם אני אוהבת אותך. להתראות, יקרה." זיידל משכה אליה את שיינה ונשקה לה על לחיה שלוש פעמים. "צלצלי אלי כשתגיעי הביתה כדי שלא אדאג."
"אני נהגת טובה", אמרה לוז. "את לא צריכה לדאוג."
"אני לא צריכה לדאוג?" זיידל הביטה בלוז כאילו היתה מכוכב אחר. "אל תדאגי, היא אומרת. לפעמים צריך לדאוג. מי ידאג אם אני לא אדאג?"
"זה התפקיד שלה לדאוג", הסבירה שיינה.
"להתראות, לוז, היה נחמד מאוד לפגוש אותך." זיידל חיבקה את לוז ונשקה גם לה על הלחי. "תודה לך על שהעברת סוף שבוע שלם עם אשה כזו זקנה. אני מקוה שלא קלקלתי לך אותו."
"לא קלקלת. נהניתי מאוד."
"להתראות, באבע." שיינה נשקה שוב לזיידל, ממאנת לעזוב, כמו תמיד, אינה מעיזה להעלות במפורש את השאלה שתמיד ניקרה במוחה: מה אם זאת הפעם האחרונה בה הן מתראות?
לוז פתחה את הדלת ובדיוק כששיינה עברה בעדה, קראה לה זיידל חזרה. "בנות." ניכר היה שיש לה משהו נוסף לומר. "הקשבנה, סענה בזהירות. ושמורנה זו על זו." היא לקחה את ידה של שיינה, הניחה אותה על זו של לוז, משאירה אותה שם. "שתיכן צריכות לחיות ולהיות בריאות והיינה חברות טובות לזמן רב, רב מאוד."
"או, באבע", עיניה של שיינה נמלאו בדמעות עת פרשה את זרועותיה לחבק את זיידל, אך זו נפנפה אותה.
"פשוט לכנה", אמרה זיידל, מפנה את גבה, אך לא מהר מספיק כדי להסתיר את העובדה שגם היא בכתה.