“עד שקראתי את הספר, חשבתי שהפטנט שלי בבלעדיות: בילדותי עסקתי רבות באיזה אי בודד, אליו הייתי לוקחת את כל מי שאהבתי (באותו יום) ובראתי בו עולם שהתנהל לפי חוקים אחרים מהעולם האמיתי, בפרוט רב מאד. אז פאצ'ט עלתה על הפטנט שלי, וכתבה עליו ספר. "האי" שלה הוא בית מפואר מאד של סגן הנשיא באיזו מדינה דרום אמריקאית, המארח מסיבת יום הולדת לאיש עסקים יפני, שהמדינה רוצה שישקיע אצלה. באמצע המסיבה פורצת למקום כנופיה של טרוריסטים הלוקחת את כל הנוכחים המכובדים בני ערובה עד שייענו דרישותיהם. למשך זמן מה בני ערובה ושובים מנהלים חיים כמו על אי בודד.

בתחילת הקריאה הרמתי גבה כל כך הרבה פעמים, שחששתי שהיא תישאר שם...הכל נראה לי מופרך וחסר אמינות. באיזה שהוא שלב התחלתי לראות את הסיפור כאלגוריה לחיינו, למרוץ שאנחנו עורכים כדי לתפוס - לפני כולם - עוד פיסת עושר שיהפוך אותנו, כך אנחנו חושבים, ליותר מאושרים. באותו שלב התחלתי להנות מהסיפור, וזנחתי (כך חשבתי...) את הספקנות. הספר עוסק במקום היופי בחיינו. בערכים שאינם חומריים, כמו מוסיקה, שבני אדם למדו להנות ממנה עד התמכרות. הוא עוסק גם בתקשורת ובוחן את האפשרות שאנשים שאינם מבינים זה את שפתו של זה יוכלו להתאהב ולהבין זה את זה.

יש בסיפור המון אנשים שהסופרת מתארת בצורה די סטיריאוטיפית. בני הערובה העשירים והמיוחסים, הטרוריסטים שרובם בני נוער ממוצא אינדיאני, בורים ונבערים, אלימים ותמימים. מגדל בבל של שפות ותרבויות, המחייב את בני האדם למצוא דרכים לא מילוליות כדי לתקשר. הספר כתוב מעניין וקולח, ולמרות שאינו מותח במובן המקובל של המלה, כי הסופרת ניטרלה מראש את האלמנטים שיכולים למתוח את הקורא, הוא מעניין לקריאה בעיקר כי הסיפור אינו שיגרתי, וחלק מתובנותיו מקוריות ומרתקות. ואז הגיע האפילוג התמוה, שנראה כאילו נלקח מסיפור אחר. מעטים הספרים שהסוף שלהם כל כך מוזר ולא מתחבר לסיפור, כמו הסוף של הספר הזה.

הספר קריא ומעניין לפעמים, הסופרת יודעת לכתוב, מעלה נושאים מעניינים אבל לא יודעת מה לעשות איתם. היא לא מצליחה להיפרד מהסיפור בזמן והורסת אותו בסוף. מסתבר שהספר זכה בפרסים כמו "אורנג'" הבריטי ו"פן פוקנר" האמריקאי. נהניתי ממנו למדי, אבל לו אני בוועדת הפרס - הייתי רוצה שיעבור מקצה שיפורים רציני, אחריו אולי הייתי מצביעה עבורו.”

“לפני ולאורך הקריאה השתדלתי לא להיכנס לסימניה וכו' ולקרוא ביקורות, עקב החשש הסביר שהן תשפענה על דעתי על הסיפור. אני חושבת שיש בהשערה הזו קורטוב של אמת, מפני שברגע שאת קוראת ביקורת המצביעה על פגמים בספר שאת אוהבת או ביקורות מהללות לספר סתמי בעינייך - ודאי שזה יגרום לך לחשוב ובאופן בלתי מודע אפילו לשנות את דעתך על הספר.
אז קראתי.
הדבר הטוב הראשון: המשפט הראשון מתחיל את הסיפור. בלי מריחות ובלי רקע מיותר: הוא מתחיל בפתאומיות, בדיוק במה שבסיפור שהיה כתוב אחרת היה נחשב נקודת השיא - והיא, הרגע בו הטרוריסטים משתלטים על הבית, האורות כבים וכולם נופלים שבויים באופן רשמי. ההתחלה הפתאומית, המפתיעה תורמת לתחושה שמשתתפי המסיבה ודאי חשו - תמיהה, בלבול. הם לא ציפו שכך ייראו פני הדברים, וכך גם הקורא התמים שאך זה פתח את הספר.
הדבר הטוב השני: מבחינה ויזואלית הדבר הראשון שמבחינים בו הוא הפסקאות הארוכות (ובתכנן חלקן, באופן בלתי נמנע, אכן חוזרות על עצמן) וזה מיד מרתיע. אך מהר התרגלתי לכך והקריאה זרמה - פשוט קראתי שעות בכל פעם. הכתיבה באמת טובה, היא כתיבה לא מעובדת, תמה, ראשונית אך לא יומיומית: היא ברמה של ספר ביכורים של אדם שאינו מתיימר להיות או להשתוות לכותב אחר. זה היה נהדר והרגשתי שחזרתי לשורשי הכתיבה.
הדבר הטוב השלישי: הדמויות. חיבור רגשי ואהדה כה עצמתית לקשר האמיץ בין דמויות שתפקידיהן מתהפכים - טרוריסטים עדיני נפש, מתורגמן/מזכיר מאוהב, נער צנום שמתוכו פורץ קול ענק. בהתחלה הכל בלתי צפוי, אין לנו רקע על רב הדמויות (פרט לאחת, למען האמת) וההבעה הכנה של מעשיהן ודבריהן, שבימים כתיקונים ובנסיבות רגילות, היו גורמים לי לנסח עליהם דעות קדומות קשות ובלתי ניתנות לביטול - בתנאי הכליאה שהופכת בסופו של דבר לכמעט-מאושרת, אני קוראת על האנשים ופשוט אוהבת אותם, בכנותם ובטבעיות שאינה מוסתרת.
הדבר הטוב הרביעי: הלקחים שמופקים בסיפור הם גלויים. אין צורך לחפור כדי לשלות אותם מבטן אדמה: הם מובעים מיד כשהם ניצתים בלב אחת הדמויות. ברובם קלישאתיים משהו, אך יפים ומקבלים את המשמעות המתבקשת לנוכח העובדה שמדובר באנשים שבילו חודשים בשבי בבית גדול מידות ויפה. למשל, life is simply all about what you love to do. אי אפשר לבזבז את החיים בניסיון לרדוף אחר כסף, כשאינך נהנה מהמעשים והצעדים שעליך לנקוט על מנת להשיגוֹ. חיים צריכים "להתבזבז" בדברים שאתה אוהב: שירה, גינון, ריצה, למידה. כל אחד בתחומו. אלו הלקחים שלמדים ביום ראשון של חופש, יותר מנטלי מרגשי. הכל כל כך מרובד ומתאים בדיוק, שקשה לי להדגים. אהבה חוצת שפות, כמיהה עמוקה למוזיקה, נאמנות.

זה ספר יפה. התחברתי אליו מאד בסופו של דבר.

בדיעבד, אני רואה שהביקורות די צוננות. אני שמחה שהבאתי נקודת מבט מתלהבת. זה באמת ספר טוב ונוגע.”

“ארוך ומייגע”

“נהניתי מהספר שמדבר על היחסים המתפתחים בין בני ערובה לשוביהם.
הספר מעניין ולעיתים נוגע ללב כאשר אנחנו מבינים את הפוטנציאל הגלום באנשים וכמה עצוב זה
שלפעמים הוא פשוט לא יכול להתממש.
אמנם הסוף ידוע מראש ומצוין בתחילת הספר ויכולתי לחיות איתו, אך מה שממש הרגיז אותי הוא האפילוג שמצאתי אותו תלוש ומופרך לאור כל מה שמסופר בספר.
אני חושבת שהסיום היה יכול להיות הרבה יותר מוצלח בלעדיו, אבל עדיין הוא לא צריך למנוע מכם לקרוא את הספר.
אני בהחלט מתכוונת לבדוק את ספרה הנוסף של הסופרת שתורגם לעברית ״נהר הפלאות״.”