“תיבת פנדורה כאובססיה

געגוע עמוק לנוף נעורי, הייתה התחושה הראשונית שהציפה אותי בשעה שראיתי את תמונת הכריכה היפה של הספר על זה לא מדברים, אחר כך לפתע ניחשתי את הסיפור האמיתי והמסתורי אותו היא מייצגת, אך עדיין לא הייתי בטוח בזיהוי.

כשהמשכתי לקרוא על הסופר, יוסי קליין יליד כפר סבא, ואת תקציר הספר המספר על אישה יפה, שנרצחה באישון לילה ביריות דרך חלונה, ידעתי בוודאות כי הספר מבוסס על פרשה מסעירה משנות השישים שהתרחשה כפר סבא, רצח דבורה צ'צ'קס הטראומטי והלא מפוענח, תיבת פנדורה נשכחת.

האם ידיעת הסיפור האמתי העומד ברקע הספר היא נקודת פתיחה טובה לחוויית קריאה ?
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
יוסי קליין כתב, סיפור התבגרות כואב של ילד להורים יוצאי שואה, בשכונה שתושביה פליטים תלושים ומנסים לשרוד כול אחד בדרכו, נושאים עבר מודחק. על זה לא מדברים - הוא צרוף מילים המייצג סודות אפלים ומודחקים, תיבת פנדורה המהדהדת לאורכו של הספר.

קליין הוא ילד בודד ( כמו שם המחבר ), ההופך לגבר בודד המתקשה ליצור יחסי חברות וקירבה, עיתונאי בשנות השלושים העובד, בדסק חדשות של עיתון, חיי בשכונה בדרום תל אביב, ומפתח חלום, להיות סופר מצליח. הוא מפוטר מעבודתו ושקוע במצוקה וייאוש, דווקא מהמקום הזה נקראת בדרכו הזדמנות, חבר ילדות, כעת גזבר המושבה מזמין את קליין לכתוב את ספר יובל המושבה.

דרך כתיבת הספר קליין חוקר גם את הסיפור המכונן של המושבה רצח גניה הירש היפה, תיק פתוח, ולא מפוענח. ככול שחולף הזמן, קליין מפתח אובססיה לפרשה, בניסיונותיו להתחקות אחרי האמת החמקמקה, המציפה יחסים משפחתיים מורכבים, פרשה ביטחונית אפשרית, רקע אפל מהשואה, או גם שמועות מרושעות על רומן אסור. מה מניע את קליין, האמת, צורך לא נישלט לחזור לסודות הילדות האפלים, או תשוקה לספר סיפור, באמצעות הספר שעוד ייכתב, ואולי יפרסם את קליין ?

עד פה קווי העלילה, אלא מה, לאורך הספר הרגשתי בהחמצה גדולה, הנובעת מכך שהספר מציב את פרשת הרצח כציר המרכזי של העלילה, אבל האופן שבו מסופרת תעלומת הרצח, והניסיונות להתחקות אחריה לא משכנעים, נעדרי מתח וכיוון, והסוף מאכזב.

לספר מספר תיאורים טובים מאוד, כמו סיפור הספר של ספיר, או סיפורו של קליין העיתונאי ונוימן המוציא לאור, ספק חברו שהפך מפרולטר לתאב כסף וכוח, תיאור עובדי האחזקה השקופים של העיתון, נפלא, או עובדת הדסק הבודדה, משוררת לעצמה, איתה קליין מפתח יחסי קירבה מכמירים.

הספר על זה לא מדברים, הוא למעשה קובץ סיפורים שלא מתחברים לעלילה, אותו קליין לא מצליח להגדיר, כרומן, ספק מותחן, או אולי ספר התבגרות שחציו ביוגרפיה וחלקו דמיון.

לספר יש נקודת זכות, השיח האינטימי והיפה שהוא עורר בי כלפי נופי נעורי. כשקליין סיפר, על הספר של ספיר, נזכרתי בפעם הראשונה והאחרונה, בה הייתי במספרה הזאת, גורין, הושיב אותי על כיסא הספרים הישן שלו, ושאל לשלומי, ומיד טרח להזכיר לי שהוא האדם שכול בוקר ספיר הפקיד את ראשו תחת תער סכינו, האין זה נפלא ?

עד לפני שנים לא רבות, אשתי שגדלה בכפר סבא, הייתה מבקשת, בוא ונרד לטייל במושבה, שנים לאחר שהמושבה כבר הייתה לעיר, כזהו הספר, טיול לנופי המושבה, כמו גם לסיפורי אנשים בודדים ושורדים המתחברים לסיפור השכונה שבפאתי המושבה, שנופה עורר בי געגוע וכאב לתמונות חיי.”

“הספר נכתב בגוף ראשון ע"י איש ושמו יוסי קליין, אשר קשור לעולם העיתונות ולאחרונה פוטר מעבודתו, הוא מקבל טלפון מפתיע מגרוס אשר נמצא בתפקיד גזבר המועצה של היישוב בו גדל , גרוס למד איתו בכיתה ועכשיו הוא מבקש ממנו לכתוב את ספר היובל במלאת 100 למושבה .
יוסי נעתר להצעה , היות שכתיבה של ספר יובל נורמטיבי משעממת אותו הוא נמשך לחזור לרצח של גניה הירש שהתרחש לפי 30 שנה , כאשר היה ילד, הרצח לא פוענח עד היום ויוסי חושב שיוכל להכניס קצת חיים לספר היובל אם יביא פרטים חדשים על הנושא. זה מכניס עניין לחייו והוא מתחיל לראיין את כל מי שרק אפשר בנושא.

במקביל יוסי מגלה חלקים מחייו עצמם, הוא בן 39, גר בגפו בת"א לא יוצר כמעט קשרים עם אנשים מלבד חברו נוימן שאיתו הוא נפגש מעת לעת . במהלך הספר מגיעות אליו עוד עבודות שקשורות בספרי יובל , ספרי מחזור וכיו"צ וכך הוא מצליח לפרנס את עצמו.

יוסי משחק איתנו הקוראים את המשחק הכפול שבו הוא שם בפי נוימן מה בעצם אפשר לחשוב על הספר , וכך אומר לו נוימן: "תיזהר קליין תיזהר, אל תהיה לי פתאום סופר, כי אתה לא. אתה בסך הכל עיתונאי שמספר סיפור שאין לו סוף. אל תגרר לקלישאות ספרותיות , עוד פעם עיירה קטנה? עוד פעם אנשים מוזרים בעיירה קטנה? תכף תגיד לי שרצח לא מספיק להם , שיש להם גם סוד, סוד איום ונורא? משותף לכולם? נכון? נכון? איך ידעתי! לפי הפרצוף שלך אני רואה שאני צודק. בחייך קליין תעשה לי טובה, לא עוד ספר על עיירה קטנה ועל אנשיה הקטנים, ומי האנשים? אני כבר מתאר לעצמי, לבקביץ' וברקוביץ' ופוצוביץ' ושמוקוביץ' ויאשה וסאשה ... אני הרי מכיר את הסיפורים שלך. הכול ישן עבש, זקן...".
נראה שאלו החששות של קליין עצמו, ובמקום לשמור אותם לעצמו הוא שם אותם בפיו של נוימן. לדעתי קליין השכיל לא להיות במקום שנוימן מאשים אותו בו, הספר מאד אנושי , אין בו קלישאות והוא לא מתפתה ללכת למקומות שיש בעיקר בספרים ולא במציאות.

הספר של יוסי דומה קצת לאישיותו, אין בו דרמות, אין דברים מעניינים במיוחד, אך בכל זאת הוא ספר ראוי, הוא כתוב טוב, הוא מביא את החיים כפי שהם , כתוב בצורה זורמת ובשפה יפה.

אצטט כמה משפטים שמצאו חן בעיני בספר:
"אנה ס' התיישבה, בעצם, התקפלה, פרק אחרי פרק, כמו אולר ישן, לתוך הכורסה הגדולה, והזמינה אותי , בטפיחות רכות על הספה , לשבת לידה. הספה תאומתה של הכורסה, פרחונית ורכה מדי, ואני טובע בה. את המקל החום היא משעינה על דופן הרהיט, שימתין לה שם כסוס שממתין בסבלנות לבעליו."

קליין מתאר את מערכת היחסים שלו עם דורית (מערכת יחסים משמעותית יחידה שהיתה לו):
"דיברתי אליה, כדרכי, במה שאני מגדיר לעצמי כסרקזם יצירתי, והיא הגיבה בחיוך נעים. היא ידעה שמאחוריו הסרקזם שלי מסתתרת בדידות גדולה. דורית התבוננה עמוק בעיני כאומרת: טוב, שמעתי אותך, אבל עכשיו בוא, תשפוך את כל מה שבאמת שיש לך על הלב, הרי בשביל זה אני כאן. ההכלה שלה , בסופו של דבר הרגיזה אותי. רציתי שתתווכח איתי, שתחשוף במילים קשות את היומרות חסרות הכיסוי שלי, אבל הכעס הילדותי שלי התמסמס מול המבט החם שלה. לפעמים היה נדמה לי שהיא מתקשרת ישירות עם האני האמיתי שאני מסתיר בתוכי. כעסתי."

הידידות המוזרה שנרקמת בין הירש לקופמן:
"הכדורגלן האופה הבחין בתיבת השחמט שהיתה מונחת על המדף העליון של ארון האוויר . קופמן הציע פרטיה. הירש שמח לאתגר. תוך דקות הם ישבו זה מול זה ולוח השחמט בינהם. סנטרו של קופמן היה מונח על ידיו השלובות לפניו על השולחן, והוא הביט בלוח בגובה עיני הכלים שלו. הירש אחז בשני קצוות השולחן כמאיים להפוך אותו בעוד רגע, ראשו נע מצד לצד, מוטה קצת לאחור, כגנרל הסוקר מפסגת גבעה גבוהה את מערך הלחימה שלו."”