ארבעים שנה ויותר לאחר האירועים הקשים שחוותה בילדותה, כמו נוטשת המספרת את עולמה הבטוח, המעוגן בלב לבה של ההוויה הישראלית העכשווית, פורצת את חומת השתיקה שבנתה סביב עברה, ופורשת את סיפור חייה: מן ההווה הבטוח אל מוראות השואה וחוזר חלילה. ההווה, יציב ושלם ככל שהוא נדמה, מתוח על פני עבר קרוע ומסוכסך. טראומות ילדות נוראות של הימים ההם, טלטלות אכזריות של זהות יהודית מודחקת בתוך עולם אכזרי ועוין, מאבקי קיום פיזיים ונפשיים המאיימים למוטט גוף ונפש - כל אלה נהדפים בפני יצר החיים של המספרת, אבל אינם מרפים ממנה גם כאשר היא מצוידת בתובנת חיים רציונלית כביכול.
"אל רפסודות בתהום" הוא מאותם ספרי ביוגרפיה בהם הסיפור האישי טעון במשמעויות המתנשאות הרחק מעבר לו: ההתמודדות הבלתי-נלאית עם עיצוב הזהות האישית, מאבקי ההישרדות, התהייה העקשנית אל תהומות הנפש שנחבטה ונחבלה, תהליך איסוף הכוחות, כדי לעצב מתוך כל אלה אישיות מחוזקת ומאוזנת - הופכים ספר זה למסמך אנושי שהיבטיו חורגים הרחק מעבר לעלילת הסיפור עצמו.