מחתרת הקופים
I מאוזנים
היי אורלי,
הספר שלי התקבל להוצאת פרדס והם מבקשים המלצה בשביל מענק קק"ל, אני לא יודעת כל כך למי לפנות (את מוזכרת בספר לטובה פעמיים). אני מצרפת את המסמך למענק קק"ל שבו יש כמה פרקים מהספר ומסופר על התוכן שלו קצת. מחזיקה לך אצבעות לפרס ספיר. בעיניי את הזוכה.
אבין גם אם לא תעני למייל ולא תכתבי המלצה.
יעל.
היי אורלי,
בוודאי תשמחי לשמוע שספר הביכורים שלי עומד לצאת לאור עוד כמה ימים. אני מאוד מתרגשת ומקווה שהוא יתקבל יפה. אני רגילה להיות שולית ונשכחת, אבל רוצה מאוד להיות דומה לך. את דמות ענקית בעיניי, ואם כשכבר לא תהיי בעולם יהיה אפשר לשמור את האש שלך, הייתי מנסה לעשות זאת. אני מדמיינת שאנחנו מדברות כל יום, ושבשיחה האחרונה סיפרת לי על שן כואבת ועל ספר חדש. בואי נאמר שסיפרת ונאמר שדיברנו. אז איך השן שלך? מקווה שהכול בסדר. ואיך הולך לך בכתיבת הספר? הלוואי שיכולנו לשבת יחד בבית קפה כמו שתי חברות ולדבר באמת. אורלי קסטל־בלום ויעל, שומרת האש שלך.
את יודעת שאני נוהגת להירדם לצלילי חוצה ישראל עם קובי מידן? יש ראיון שלו עם אישה נכה, ואני צופה בו שוב ושוב. אני אוהבת לשמוע את הצקצוקים שלה לפני השינה, זה משרה עליי רוגע. בדמדומי השינה אני מדמיינת את העתיד הטוב שלי, ואומרת לעצמי, זה יכול לקרות. למשל החלום שיום אחד אהיה סופרת משמעותית.
בדמיון שלי, קובי מידן והנכה כבר חברים טובים. הם מכירים מימים ימימה. כשאני קמה בבוקר אני חשה ששבתי מהמתים.
עכשיו אני נזכרת בדברים טובים. למשל שהייתי במרחק נגיעה מנשר ענק בראש הר בגולן. זה לא הסתדר לי עם הבמבה שאכלתי באותו הרגע, ידעתי שזה מחזה חד־פעמי. בפעם אחרת, במדבר יהודה, ראיתי שיטפון ממש מולי. ראיתי את המים החומים האלה, כמו נהרות שוצפים שחוצבים בהר צורות. באותו הטיול שפכנו בקבוק מים על רעמה מתולתלת של חברנו לטיול. מרוב שיער הוא לא חש במים. כבר אז ידעתי שזכיתי במשהו גדול ממש.
אני זוכרת את הלילות אז, במדבר. חברה דיברה על טלנובלות ואני חשבתי על מרחקי האור של הכוכבים ועל חיים רחוקים.
כשנפגשתי עם הצייר, ביקשתי שנלך לראות את השקיעה בים, והתרחקתי ממנו כדי לראות אותה יותר טוב, והצייר בא ובדק מה אני רואה כל כך רחוק ממנו ואז ראה בעצמו ואמר, "זה יפה."
רציתי להגיד לו, "זאת בסך הכול שקיעה, אני ראיתי נשר בראש ההר!" אבל שתקתי.
אחר כך שתינו בירה, הוא הצחיק אותי קצת. הוא נחמד מאוד. בסוף הערב הציע שנעלה אליו לדירה. סירבתי, כי לא התחשק לי לשכב איתו. גם אמרתי לו שהוא אכל יותר מדי פיתות ושיזמין פריכיות בפעם הבאה.
הוא לא שמן בכלל. לא יודעת למה אמרתי לו את זה. אולי יש בי גם רוע. הוא סיפר לי שהוא מרגיש כמו זין שיש מסביבו קצת בנאדם. הוא שאל אם אני כותבת גם על חטאים בסיפור שלי, אמרתי לו שעלולים להתרחש חטאים.
היי אורלי,
הוזמנתי למסיבה של מאושפזים לשעבר בתל אביב. בפגישה היו אנשים זרים, ומזגן אימתני הקפיא את החדר. היה בחור פוזל לצדדים וצולע, התנדנד בהליכה, הביא אננס ככיבוד וסיפר בגאווה שהקים קבוצת "מאוזנים".
כשניסיתי לדבר איתו, הוא לא ממש יצר קשר עין. לא ידעתי לאיזה עין להסתכל. המאוזן הראשי, שהקים את הקבוצה, הוא האיש הכי לא מאוזן שהכרתי. הוא התחיל עם אישה במראה חייזרי. כולם דיברו על קוקטיילים של סמים פסיכיאטריים, לכל אחד היו לפחות שלושה סוגי סמים. אחר כך הם השוו כרסים ואחוזי שומנים.
לא השתלבתי בשיחה כי אני רזה ולוקחת רק סם פסיכיאטרי אחד, ואפילו בו אני לא מאמינה ויודעת שהוא מזיק לגוף ואולי באשמתו גם אהיה שמנה, פוזלת ומתנדנדת. ברחתי מהמקום הנורא הזה.
היי אורלי,
נפגשתי עם הפסיכיאטרית. החדר היה חשוך בצורה נעימה, היה שקט. היא חייכה המון, אבל הגוף שלי לא שלט ברעד שהציף אותו. גמגמתי והרעד השתלט גם על מיתרי הקול. פתאום הסיפור שלי התחבר לסיפור אחד ארוך על בדידות, על חברים מהעבר, דמעות נשרו על הלחיים שלי והגיעו לסנטר, והרגשתי כמו ילדה אז ניגבתי את כל הפנים, שהיו רטובות גם מזיעה.
לא הבנתי למה בכיתי בכלל, והפסיכיאטרית אמרה שלפעמים הדמעות מספרות סיפור במקום מילים והצביעה על חבילת טישו שעל השולחן. כל הפגישה נרטבו הפנים שלי והסיפור איכשהו סיפר את עצמו, ורציתי לחבק את הילדה הקטנה שהייתי.
יצאתי מהפגישה עם טישו ביד והתביישתי מהרחוב שרואה עליי סימני חולשה. באוטובוס שמעתי מאחוריי נגינת גיטרה ושני קולות יפים שרו ברוסית, זה נשמע כמו שיר קללה, ואז הם שרו שיר של ביל וית'רס שאומר שכולם זקוקים להישען על מישהו וכפות הרגליים שלי רקעו איתם.
הנהג צעק להם להפסיק עם הדיסקוטק, ורציתי להגיד לנהג לשקוט כי המוזיקה הזאת ניחמה.
השניים האלה נשמעו גדולים, בני שלושים לפחות, אבל כשירדתי מהאוטובוס הסתכלתי לאחור וראיתי שני מתבגרים. אחד מהם נראה כמו בוב דילן עוד לפני שהצמיח שפם. הייתי גאה בשניים האלה וזרקתי להם "ספסיבה בולשוי." בוב דילן הביט בי בזלזול דרך משקפי השמש שלו, ולא הייתי בטוחה אם אני עדיין רועדת או שנשארו עליי שאריות של בכי. לפני שנסגרה הדלת מאחוריי שמעתי את בוב אומר, "אין בעד מה."
היי אורלי,
נפגשתי עם חברה מהעבר. סיפרתי לה על גברים שחלפו בחיי לרגע, וגם על הצייר. סיפרתי לה שהוא הודה בפניי שהוא חש כמו "זין שיש מסביבו קצת בנאדם," והיא התפלאה ודווקא העריכה אותו על הכנות. הסתובבנו בעיר ואני חושבת שהיא הייתה תחת השפעת סמים. היא חזרה על המילה "אלוהים" שוב ושוב, בלי הקשר. היא דיברה כמו על אוטומט, אמרה שהכי כיף לשכב עם אנשים שחורים, ושהם כל הזמן מתחככים בה, ושהסתכלו עליה הרבה חנונים ברחוב, ואז בדיוק כשחייכתי אליה או צחקתי, היא אמרה לי שאני נראית כמו חולד. אמרתי לה שאני רוצה להיות מרילין מונרו.
בדרכי אל הצייר הסתובבתי ברחוב עם ההרגשה המגעילה הזאת, של היותי משהו מגעיל שמסתובב בביוב, יצור מפחיד, פולש בסביבה הסטרילית. חיפשתי את הדרך לדירה שלו, הייתי מיואשת והתחכך בי אדם ג'ינג'י וחייכן. התנצלתי בפניו שהפרעתי לו והוא אמר שאני חמודה. אמרתי לו שאני ממהרת, אז הוא אמר שאני חמודה וממהרת, ושוב חייך. זה לא שיפר את מצב רוחי, כי הרגשתי כל כך חולד וגם כי הלכתי לאיבוד והזעתי מרוב הליכה.
שכבתי עם הצייר. במיטה הוא התעצבן עליי שקראתי לו "ילד אבוד", ואמר לי שהוא מזמן כבר לא ילד ושהוא לא אבוד. למחרת בבוקר הוא טען בפני שהוא אכן ילד אבוד.
אורלי, השיער שלי שוב צמח פרא ואיבד שליטה. הלכתי לקיוסק עם שיער מחושמל, צידי הפוני נראו כמו קרניים. לבשתי ג'ינס ישן שנקרע מרוב כביסות וחולצה צהובה עם הלוגו של כתב העת "מעין". המוכר בקיוסק קרא לי מעיין. זה מראה משונה ביותר. אין לי מושג מה הצייר רואה כשהוא מביט בי.
היי אורלי,
בלילה חלמתי חלום הרה גורל שהתמשך ולא הגיע אל סיומו, את המטרה לא הצלחתי להשיג, וכשהתעוררתי המשימה נפסקה באחת והתמלאתי תחושת החמצה, ותהיתי אם גם החיים הם כאלו – משימה מתמשכת שאי אפשר להגשים, ואם המוות הוא כמו ההתעוררות מהחלום, ואז המשימה הזאת פוסקת באחת.
אולי כשייגמרו החגים אמצא עבודה והכול יתבהר קצת. מאיזה כסף את חיה, למען השם? ומה שלומך, אורלי? עבר הווירוס? איך מתקדם הספר שלך? הסיפור שלי עומד במקום.
החברה מהעבר רוצה שאכתוב לה משהו על השיגעון, ואני שואלת אותך, אורלי, מה כבר אוכל לכתוב לה על נושא כזה מורכב? אולי אכתוב לה על אורות צבעוניים. זה מה שראיתי פעם בהזיה. אכתוב לה "זה לא קל", ובכך אמצה את העניין. פעם אמרתי למישהו שכתוב לו "סבל" על המצח והוא צחק. אחרי כמה ימים התאבד. אורלי, לך יש זרעים של שמחת חיים על המצח, את אוהבת להשקות דברים. גם אני רוצה שמחת חיים, ולכתוב מצחיק.
מדמיינת שאני שולחת לך בהודעה פרצוף עם עיני לבבות וכותבת לך "עיוני", ואת שולחת לי בתמורה בלונים סגולים ואני לא מבינה את הבלונים ועל מה המסיבה, אבל זאת הדרך שלך לומר לי לחגוג את החיים, זה מה שאני מבינה ממך. ואצלי אין חגיגות בכלל. אף פעם לא הסתדרתי עם חגיגות וחגים. אני שונאת חגים, אורלי, ובכל מקרה מאחלת לך חג שמח ושולחת בלונים.
היי אורלי,
הצייר סיפר לי על רוצח שהוא רוצה לפגוש. "אני מתעסק בחומרים קשים," הוא אמר לי ואני לא בטוחה אם האיש שהוא רוצה לפגוש הוא באמת רוצח או שהוא הוזה.
רוב הבנים שהייתי מאוהבת בהם בשנות התבגרותי דחו אותי, כמובן. מאז התפתחה בי אמונה שלעולם לא אדע אהבה, וכשבגרתי בחרתי בגברים שידעתי שאסבול איתם. האמנתי שכקבצנית מכשפת עליי למצוא קבצן אכזר, וזה יהיה גורלי. אנחנו נהיה ביחד הפסולת האנושית, נמרר זה לזה את החיים, וכל מלך כיתה שבעולם ימשיך להיות מלך. ככה זה בחיים, חשבתי. כל אדם צריך לדעת את מעמדו. אבל לפעמים אני חושבת, כמו לאונרד כהן, שאני מכוערת, אבל יש לי את המוזיקה.
רציתי לדעת: את מקבלת בכלל את המכתבים שלי? כי אני כותבת וכותבת ומעולם לא קיבלתי ממך תשובה. אנא כתבי לי, סמני לי שאת מקבלת את המכתבים.
היי אורלי,
מספרת לך שראיתי אותך אתמול בצהריים, באירוע. ידעתי מראש שתופיעי שם, התכוננתי לזה זמן רב, תכננתי מה לומר לך ומתי להגיע כדי לתפוס אותך לשיחה. עמדתי מטרים ספורים ממך וקראתי לך ונופפתי לך לשלום בתקווה ללכוד את תשומת ליבך, אבל את לא ראית או שכן ראית והעדפת להתעלם. זה היה מביך. לא נפגשנו מעולם אז את לא יודעת איך אני נראית. התאכזבתי מאוד כשלא הגבת, ואז עלית אל הבמה נפלאה כל כך, האומץ לנסות ולדבר איתך פנים מול פנים התמוסס ברעש.
כשהגעתי הביתה גיליתי שקיבלתי עותקים של הספר שלי מההוצאה. ההורים והדודים הגיעו לבקר אז נתתי להם עותקים במתנה, והם התרגשו מאוד וחיבקו אותי והצטלמו איתי ועם הספרים וחיוכים נזרקו לכל עבר, ואמרתי שמתחשק לי לרקוד והם צחקו.
החברה מהעבר סיפרה לי שהמתַקשרת שלה חשה שאבא שלי הוא בעל יכולות תקשור. אימא שלי חושבת שהוא סתם לא בסדר בראש וצריך לראות נוירולוג. בכל מקרה, ביקשתי ממנו שיברך אותי כדי שספר הביכורים שלי יצליח. הוא הניח יד רועדת על ראשי, יד אחרת על ראשו ובירך אותי בברכת הכוהנים וסיים במשפט "ושהספר יצליח." הרמתי ידיים לאות ניצחון וצעקתי "אמן!"
הם שתו קפה והלכו.
אחר כך נרדמתי ובחלום הגעתי לפולניה, שם הכול היה בהריסות, פולניה בזמן מלחמה, ונפגשתי עם המחתרת כדי לפתור את כל בעיותינו. עד מהרה המחתרת התפזרה משום שהייתה משטרה בסביבה, נותרו רק פרופסור לפילוסופיה ומלחין מבוגרים מאוד. הם פנו לסמטה צדדית, ניסו לטכס עצה עד אור הבוקר ולא הצליחו, אז התפזרו גם שניהם, ואני התעוררתי ותהיתי לאן נעלמתי בחלום. יצאתי קצת לטייל ופגשתי מנקה רחוב שממש זהה למלחין מהחלום. שאלתי אותו לשמו. "אין לי שם," הוא ענה. המשיך לטאטא. סיפרתי לו שהיה בחלומי וניסה להציל את העולם. "נו, בדיוק מה שאני עושה עכשיו," הוא צחק. הרגשתי כמו ליצן.
אני מדמיינת שאת כותבת לי במייל שאני באסטר קיטון, שבעינייך הוא הליצן העצוב, ואת שולחת לי נשיקות, ואני עונה לך שאני תמיד שמחה לכתוב לך ושולחת לך נשיקות בחזרה.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
