קורה דבר נפלא, כל כך נפלא, שאני מתחילה לצחוק, ושוב קמה ושוב ישנה, ובין יקיצה להרדמות אני מספיקה לחשוב: זאת אולי ההתלכדות היחידה, הבלתי אפשרית בין חלום למציאות – התעוררות אל מציאות מדומה.
מה אם ספר היה יכול להתנגן כמו אלבום? ומה אם המילים נכתבו מתוך חלום, בלי לדעת אם כבר התעוררת?
משחקים, מחרוזות חרציות ושחקים הוא רצף של פרגמנטים – מונולוגים, זיכרונות, חזיונות וחלומות – שמרכיבים פסיפס של תודעה נשית אחת, בין כאב ליצירה, בין שינה לערות, בין אובדן לניסיון לא להיעלם.
מורן יוחנן כותבת ספר שהוא גם ניסוי ספרותי יוצא דופן, תקליט כתוב, שבו כל פרק הוא תו נוסף בפס־קול של נפש שמבקשת לאחוז במה שכבר אינו: במציאות, באהבה, בזמן. יוחנן משתמשת בשפה עשירה, חושית, שמבקשת להאט את הקיום, ולרגעים, גם לעצור את הכאב. התוצאה היא ספר שמרגיש כמו לחישה או סחרחורת, כמו שיר שמתנגן ברקע של יום רגיל מדי.