***
לפני הכול — הצהרת כוונות. כשרק התחלתי לכתוב את הדברים האלה ניסיתי לכתוב אותם בלי הטיות ובלי חוות דעת או עמדות. לספר רק את העובדות כפשוטן. למשל, לא לכתוב על עצמי ״אני משוגעת״, אלא ״בידי יש חוות דעת פסיכיאטרית שלפיה אני לוקה בהפרעה נפשית מסוג כזה וכזה״. לא לכתוב על דבר מה שהוא יפה או מכוער, אלא רק לתאר את מאפייניו הפיזיים. לא להגיד דברים כמו ״אמרת לי דברים פוגעים״ או ״פגעת בי״, אלא רק ״הרגשתי כאב עז באזור החזה״. כאלה מין. עובדות. ניסיתי מאוד שלא יהיו סתירות פנימיות, או חוסר עקביות. שאף אחד לא יוכל להגיד — אבל זה בכלל לא היה ככה.
די מהר נוכחתי שזה קשה מאוד לכתוב ככה. אם אדייק, לי קשה מאוד לכתוב ככה. בלתי אפשרי לכתוב ככה. אז ויתרתי.
***
בבוקר של ליל גלנט ג׳סיקה המטומטמת המליטה גורים. ידעתי שזה יקרה מתישהו, כי בכל זאת — חתולת רחוב לא מעוקרת — אבל לא שיערתי בנפשי שהיא תיכנס להיריון בגיל שמונה חודשים כאילו היא תיכוניסטית אמריקאית כזו כמו שרואים בסדרות, איזו וייט טראש שגרה בטריילר פארק. לכאורה אני אמורה להאשים את העירייה שלא שלחה אף אחד לעקר אותה למרות שהייתי איתם על הקו כבר מאז שמצאתי אותה בגיל שלושה חודשים, אבל בכל זאת, ציפיתי ממנה לקצת יותר אחריות. זו הבעיה איתי, שאני מצפה לדברים.
בלילה שעמנואל עיבר אותה שמעתי מהדירה שלי בקומה השנייה את היללות של הייחום, ואפילו ירדתי בהיסטריה בפיג׳מה כדי לחפש אותם ולנסות להפריד, אבל לא הספקתי כי האפס, כמו אפס, גמר אחרי שתי דקות והשאיר אותה להתמודד עם ההשלכות לבד.
בקיצור, עוד לפני שהספקתי לחצות את סף הכניסה לבית שלי בבוקר ההוא, השכן הסוטה עם המדבקות ״רק בן גביר יעשה סדר״ על הדלת מהקומה למטה ארב לי כדי להודיע לי שהגורים יביאו פרעושים, וש״עם כל הצער בעלי חיים, שאני יודע שזו מצווה שהיא מהתורה ואני מכבד, אני לא מוכן יותר לדבר הזה שאת מאכילה את החתולי רחוב בכניסה לבניין.״
הוא תמיד דיבר אליי ממש בנימוס כי הוא עדיין האמין שיש לו סיכוי לזיין אותי, וכי גברים בחיים לא יחבלו בקשרים עם כוסיות ולו רק בשביל האפשרות הקלושה מני קלושות שיש להם מצב. לא היה לו מצב. אבל הוא היה מסוג הגברים שתמיד יהיו בטוחים שיהיה להם מצב. הוא כאילו נראה ממש טוב בקטע גולנצ׳יקי כזה, וקראו לו רועי או עידו — כבר לא זוכרת וזה תכלס אותו שם, וכל הבנים שקוראים להם ככה נראים אותו דבר. נו, מהבנים שקוראים לחברים שלהם ״אחי״ כדי להיראות גבריים ולא מבינים שזה סתם הומוארוטי.
לפני שבוע הוא טרח לבשר לי שהוא מפנה את הדירה עוד מעט. מחפש מישהו שייכנס לחוזה שלו. החליט שהוא עובר לתאילנד, כי יוקר המחיה. בלב קיללתי אותו על זה שהוא דפק את המדינה בקלפי ועכשיו הוא זורק אותה, אבל בפה חייכתי ואמרתי לו, ״יו, איזה כיף, אני מקנאה, תכלס אתה צודק, נהיה באמת בלתי אפשרי לחיות פה.״
אחרי שהוא נזף בי על הגורים אמרתי לו, ״מה אכפת לך אבל, אתה ממילא עוזב,״ והוא ענה — ״אסיה,״ הוא הדגיש את השם שלי. אנשים עושים את לפני שהם נוזפים, כדי ליצור מן פמיליאריות שתרכך את המכה — ״אסיה, אכפת לי. כי ככה לא מתנהגים.״ בום.
החזקתי את עצמי כמו שבן אדם נורמלי עם תרבות דיור היה מחזיק, ואמרתי לו פשוט — ״טוב, בסדר.״ מתוך כוונה מלאה להמשיך את מה שאני עושה מאחורי הגב שלו. זה לא שהוא יבדוק. הוא עוזב. אנשים כאלה ממילא רק אומרים כדי להגיד. זה נותן להם תחושה שהם שולטים בך. שלהם יש את המילה האחרונה בחיים שלך. אז יאללה. מה שעושה לו טוב. שיהיה לו לבריאות וגם לתרופות על הדרך.
בקיצור, חיכיתי יפה בשקט שהוא ילך לעסוק בשגרת ענייניו הפאשיסטיים וירדתי למטה לבדוק מה המצב עם ג׳סיקה.
ואז ראיתי אותם. שני גורים בגודל כף יד, חלביים ופלומתיים כמו זוג אפרסקים. הפרווה שלהם דביקה וחלמונית, העיניים עצומות, האף והפה ורודים. הרגשתי איך הנחיריים שלי מתרחבים בסיפוק וחיוך לא רצוני מתפשט על הפנים שלי. הגנבתי מבט אל ג׳סיקה השרועה על צידה, מותשת מההמלטה, אחוריה עוד מרוחים בדם השליה, ולחשתי — ״אוף איתך.״ ואז ליטפתי את הראש שלה והיא גרגרה. פתחתי את קופסת האוכל ונתתי לה לאכול מכף היד שלי. היא זללה את הכול בשנייה, באופן הכי מורעב ונואש ומכמיר לב.
רציתי לקחת את שלושתם הביתה, אבל ידעתי שאני לא צריכה עכשיו עוד הוצאה שאני אצטרך להצדיק בפני מאמי, אז ויתרתי. אפילו על האוכל ״ג׳וסי״ — מזון החתולים הכי הכי נחות של ההכי נחותים שיש, עד כדי כך שבאתר של החנות הוא נמצא תחת הלשונית ״מזון לחתולי חצר״ כדי שבעלים של חתולי בית יתביישו לקנות אותו כי זה מוציא אותם הורים מזניחים — אפילו עליו היא פירצפה לי.
כל השנים שרציתי לקחת חתול, שיהיה מישהו שיחכה לי בבית, היא אמרה שזו הוצאה מיותרת, אז לא התעקשתי. ואני לא יודעת למה דווקא על ההוצאה הזאת לא התעקשתי. כל כך הרבה פעמים עשיתי לה דווקא כי ידעתי שהיא בחיים לא תסגור לי את השאלטר. שבחיים לא יהיה לה אומץ.
זה קטע אגב, מה שמאמי החשיבה ל״הוצאות מיותרות״. על הפדיקור היא לא חישבנה לי. גם לא על ערימות הבגדים מזארה. גם לא על טונות האיפור ועל זה שניצלתי כל הזדמנות כדי לפחלץ את עצמי בהיאלורונית. כל מה שקידם לשיטתה את זה שאמצא סוף־סוף בן זוג היא לא ספרה לי בעמודה של הלא צריך. ומבחינתה תשעים ותשעה אחוז מהדברים בעולם היו דברים שלא צריך.
בפעמים הספורות שהייתה אצלי בבית, כשהיא עוד יכלה ללכת כמו שצריך, היא עברה ארון־ארון ורק חיפשה דברים מיותרים שאפשר לזרוק. כל ההורים של כל מי שהכרתי בחיים שלי היו מפגן של שואתיות אגרנית עוד מהימים שפיגרמו אותם באוקראינה או הבריחו אותם ממרוקו והם לא יכלו לקחת איתם שום דבר. כולם כולל כולם לא זרקו כלום. כל צעטאלע קיבל מקום של כבוד. כל בגד ישן הומר לסמרטוט. העיקר לא לזרוק לפח. הייתה מישהי שחמותה הייתה באה אליה עם שקיות הביתה כדי לאפסן אצלה דברים בארונות, כי בבית שלה כבר לא היה מקום. הכרתי אנשים שבבית של ההורים שלהם היו שמפואים עם גזזת מהסבנטיז. היו לי חברות שההורים שלהן הגישו בבית מיונז פג תוקף כדי לחסוך. ניסו להרוג את כל המשפחה באמצעות היינץ. אנשים שעל השולחן אצלם בארוחות שישי נחה גוויה של סלט כמוש שבילתה לילה במקרר. הייתה לי חברה שאבא שלה שמר קבלות מתקופת האינתיפאדה הראשונה כי ״הוא עוקב אחרי הוצאות״, וכי חשוב לדעת איך הסכם אוסלו השפיע על הרגלי הקנייה שלו.
אבל אצל מאמי — הכול היה הפוך. האישה הזאת מאז ומעולם פשוט אהבה לזרוק דברים. רצתה בית בלי פיצ'פקעס. בלי זיכרונות. בלי חפצי נוי. ככה היא אהבה. היא קראה לזה בית נקי. בפועל זה פשוט היה בית ריק.
כשסיימתי להאכיל את ג׳סיקה, הסתובבתי כדי לחזור הביתה עם קופסת הפלסטיק הריקה, ורק אז ראיתי את הגור המת. הוא היה קטן יותר מהאחים שלו, והגוף שלו היה שמוט מאחורי הכניסה, בגומחה שבתוכה, כך נראה, ג׳סיקה המליטה. הוא היה שחור. גור הכי פושט שיש. ניסיתי להגיד לעצמי שזה לטובה, כי להיות חתול רחוב אלו החיים הכי נוראים שיש, וכי למצוא לשחורים בית זה הכי קשה כי אנשים גזענים גם כלפי חתולים. ובכל זאת עלו לי דמעות בעיניים. לא הרבה. רק לחלוחית.
פעם אמרת לי שאני הכי יפה כשאני קצת בוכה. זה נכון.
אני יפה כשאני לא בוכה. אני הכי יפה כשאני קצת בוכה ויש לי מין אדמומיות באף וברק כזה בעיניים. וכשאני בוכה חזק אני ממש־ממש מכוערת. אני מהבוכות המכוערות. הפה שלי מתעוות למטה, הפנים מתייזעים, הכול מתמלא נזלת ומתנפח. אני ממש גועה. גועה בבכי, לא סתם כביטוי.
זוכר שהיינו יחד במיטה שלי ואני רציתי שתישאר עוד והייתי בלי חזייה ורק עם תחתונים ופשוט ישבתי והתחננתי שלא תלך עדיין וייללתי? פשוט ייללתי וזה לא הזיז לך.
״מה יש לך? את בוכה כמו ילדה בת שנתיים בטנטרום, יושבת עם תחתונים וצועקת. את עוד שנייה בת ארבעים.״
״בוא'נה, יא דפוק, מה הבעיה שלך, אתה אשכרה יורד על בחורה על איך שהיא בוכה?״
״בואי, את רק מתדלקת פה את הדרמה. מה נסגר איתך, את עוד שנייה מפרכסת.״
מרוב ההתייפחות גלש לי גוש נזלת ענקי לעבר השפתיים. בועה ירקרקה הציצה מתוך נחיר אחד.
״טוב, קחי נייר טואלט, ת...תנגבי את זה בבקשה,״ הלכת לשירותים הצמודים, ואז חזרת והושטת לי גליל.
״מה, הנזלת שלי מגעילה אותך? כן? היא מגעילה אותך?״ דפקתי קינוח שנשמע כמו תרועה של פיל, ואז הצגתי בפניך את השלל. היה שם מיקס כזה של צהוב עם קצת דם קרוש שהתערבב בפנים. ״מגעיל אותך?״ ואז לקחתי את זה ומרחתי את זה עליך, כי זה הדבר הכי דוחה שיכולתי לחשוב עליו.
ואז התחלת לצחוק ולחרחר ״מטומטמת״. וגם אני צחקתי ממש.
ככה זה היה איתנו תמיד. כאלה מטומטמים. פלוצים וקקי ונזלת. ככה זה תמיד הצחיק אותך. את שנינו.
או כמו כשחזרנו להיות בקשר אחרי מה שהיה בליל גלנט ועדיין נורא רצית לא לרצות אותי ולהגיד לעצמך שזו הייתה רק מעידה חד־פעמית, הלילה ההוא, ואני רציתי שתרצה אותי, אבל ידעתי שתפגע בי.
ישבנו לקפה צהריים באיזה בית קפה מגעיל שאין בו כלב ובסוף שילמת את החשבון ולקחת את הקבלות כדי לדווח על זה למס הכנסה כפגישת עסקים, ואז אמרתי שאני אלווה אותך הביתה כי אתה גר ממש קרוב ובהתחלה לא רצית, אבל אז אמרת, ״טוב בסדר,״ וכשהיינו מתחת לבית שלך אמרתי שיש לי פיפי דחוף ממש, ואז התפתלת ואז אמרתי שאם אני מתאפקת תוך שנייה נהיית לי דלקת בדרכי השתן עם דם, מה שנכון, ואז התרצית מהאי־נעימות ואמרת, ״נו, תעלי שנייה, גליה בעבודה.״ וישר כשנכנסנו שאלתי אותך — ״תגיד, אם אני אחרבן פה עכשיו, זה יהיה טרן אוף?״ וענית, ״איכס, ברור, יא מגעילה,״ אז אמרתי לך שהנה, מצטבר לי קקי ואני הולכת לחרבן, ואתה היית בשוק, ואני הלכתי לשירותי האורחים שלך, והפשלתי מכנסיים ונשארתי עם דלת פתוחה במפגיע ויצא לי נאד מקדמי קטן וצעקתי לך לעבר המטבח — ״הפלצתי, שמעת?״ ואתה ענית — ״לא״, ומאיך שאמרת שמעתי שאתה נאבק בעצמך לא לצחוק. שאתה מחזיק את עצמך. ואז כשיצא הגלל הראשון צהלתי — ״היה פלופ, שמעת?״
״שמעתי, שמעתי.״
״רוצה לבוא להריח?״
לא ענית. ואז יצאתי מהשירותים והמשכנו לדבר רגיל, ואכלתי עוגייה בפה פתוח, ושנייה לפני שהלכתי אמרתי לך — ״נו, ירד לך ממני?״
וענית ״לא,״ וטרקת את הדלת בפנים שלי בחיוך כבוש ונחיריים פשוקים, ומהצד השני שמעתי אותך מגחך לעצמך בשקט.
ואתה בכלל לא יודע איך שנאתי את הדלת הזאת. איך בכל פעם כשהיא הייתה נסגרת מאחוריי הייתי מסתכלת עליה כמה שניות ורוצה לזרוק עליה אבנים. כמו כשהייתי קטנה, ולא שמעתי את אורה הגננת השטן שהייתה לנו בגן עירייה קוראת לנו לחזור מההפסקה בחצר, והיא פשוט נעלה אותי בחוץ ואני נכנסתי להיסטריה אז פשוט התחלתי לזרוק על הדלת אבנים כמו שראיתי שילדים עושים בחדשות, ואז כשזה לא עבד לקחתי סלע ענקי וסחבתי אותו בקושי וזרקתי על הדלת והתחלתי לצרוח, וכשהיא לא פתחה זרקתי אותו עוד פעם ועוד פעם, ובנס הדלת לא נשברה או משהו.
כשהיא סוף־סוף פתחה לי כל הפרצוף שלי היה כבר מעוך מבכי ולא הייתי חמודה בכלל, והיא נראתה ממש מזועזעת מהשבאב שיש לה בגן, אבל היא נתנה לי להיכנס, ובשנייה שנכנסתי פתאום לא הבנתי למה כל כך נלחמתי להיכנס בחזרה לגן המסריח והחשוך הזה עם הגננת הבהמה הזאת ששונאת אותי.
כי בחצר היה יותר כיף, ברור. אבל בחצר הייתי לבד.
וככה היינו. היום אני מבינה. ככה היינו כל הזמן. ילדים קטנים בארגז חול בתוך ערימות של הפרשות גוף ולכלוך ולא הזיז לנו כי ככה זה כשילדים.
והייתה גם התחרות שלנו, מי חד יותר ומי מושחז יותר ומי יותר שנון, ומי יודע לעקוץ יותר בקטנות וללעוג ולהשפיל ולהוציא את השני פתטי ודביל. להכאיב בדקירות כאלה שהן מספיק פוצעות כדי שיהיה אפשר להרגיש, אבל גם מספיק מינוריות כדי שיהיה אפשר להתענג על הכאב.
כמו כשבאת אליי הביתה בפעם הראשונה וראית את העמוד באמצע הסלון, ואמרת לי, בלי לשאול, רק בהצהרה, במשפט חיווי: ״יש לך עמוד חשפנות בסלון.״ ואני עניתי על זה למרות שבכלל לא שאלת, ״זה עמוד אקרובטיקה.״ ואתה אמרת, ״זה עמוד אקרובטיקה לחשפנות.״
״סליחה מאוד, זה ספורט אולימפי.״
״זה לא ספורט אולימפי, אני ראיתי אולימפיאדות וזה לא ספורט אולימפי.״
״זה מאוד מחטב ומעצב.״
״את פשוט מפנימה את הדיכוי.״
״אה כן?״
״כן,״ ענית בצחוק כזה של מישהו שנורא מרוצה מעצמו, ״את מנרמלת עבודת מין.״
״מה אתה אומר.״
״כן. זה גם חוסר סולידריות עם נשים אחרות שעבורן העמוד הזה הוא שעבוד.״
״תודה לך. למדתי המון.״
פאוזה.
״רוצה שאני אעשה לך טריקים?״
״ברור.״
״אז רגע, בשביל זה אני צריכה להיות בחזייה ותחתונים.״
״כן, כמובן, את מתחילה בלהתפשט, כמו שנהוג בכל מופע אקרובטיקה.״
״אחרת הבשר לא נתפס על העמוד.״
״זה הדבר הכי מגעיל ששמעתי.״
״אבל זה נכון. אם את לא בחזייה ותחתונים הוא לא ייתפס. נגיד, הבשר של השניצלים בין הירכיים, הוא צריך להיתפס.״
״אוקיי תיקון — זה הדבר הכי מגעיל ששמעתי.״
״אז ההתפשטות זה לא בקטע של סטריפטיז, זה לא בכוונה לגרות.״
״אוקיי.״
״מה אוקיי, זה לא בכוונה לגרות אותך.״
״אוקיי, אז ההבדל זה רק הכוונה.״
״מ׳זתומרת רק הכוונה, כל מה שחשוב זו הכוונה.״
פאוזה.
״בקיצור, אתה רוצה לראות טריקים?״
״כן.״
״יופי. אז תשב בשקט.״
ואז התיישבת על הספה ועשיתי לך דיווה, ואתה לא מאוד התרשמת. ואז עשיתי לך באטרפליי, ואתה כן מאוד התרשמת. ואז זחלתי אליך באופן הכי לא אקרובטי שיש ואתה הכי נישקת אותי שאפשר, וזה לא הכאיב לי בכלל, ובכל זאת נהניתי.
