I
במרחבי הפרא של האוקיינוס הגדול


1. כבוד לארץ השמש העולה


חלון ויטרינה בסלון דירה מואר היה פתוח לרווחה. בריזה ים תיכונית נעימה וקרירה נשבה פנימה. אדם נאה לגילו ישב על כיסא שחור ופתר תשחץ: "ארץ השמש העולה," קרא והעלה חיוך על פניו. "יפן," סימן בעט ונזכר איך לראשונה מצא את עצמו במדינה זו אותה למד להעריך ולחבב. כשהגיע לראשונה ליפן בשנת 1969 היה יוסי בן עשרים ושלוש, לאחר תקופה ממושכת בה הפליג כצוער מכונה מתלמד באזור מפרץ מקסיקו ומדינות דרום ארצות הברית. באותה תקופה רחוקה הורו לו להתייצב במדינת האיים הקטנה אך ותיקה, ששוכנת במערב האוקיינוס השקט. אוקיינוס זה נע בין אמריקה לאסיה וגודלו עולה על שטחן של כל יבשות העולם גם יחד, כמעט מחצית המים בכדור הארץ אצורים בתוכו.


לשם כך הונפק לו כרטיס טיסה מצ'ילה לטוקיו, אשר באי הראשי של יפן. נאמר לו שבוצעו כל הסידורים כדי לאסוף אותו משם. הוא עלה על מטוס, ללא היכרות מוקדמת עם המדינה. את פסגתו המושלגת של הר פוּגִ'י לא ניתן היה לפספס. כשנחת, הגיע לאולם מקבלי הפנים בשדה התעופה. המקום היה גדוש אנשים, חלקם נושאים שלטים. מבטו עבר עליהם הלוך ושוב בניסיון לאתר שלט שנגע אליו, אך לשווא. אז הבין שהוא נמצא בארץ זרה, שאת שפתה אינו דובר ואין לו אפילו כתובת אליה יוכל לפנות. הדקות עברו כנצח. לפתע הבחין בבחור צעיר נושא את שמו באנגלית. רווח לו. משם הוסע למִבְדוֹק בו שהתה האונייה אליה יועד. אוניית הר אדיר של חברת אל־ים הייתה חדשה וסופקה מהמספנות באנגליה רק שנה לפני כן. היא הייתה גדולה מאוניית הצובר הקודמת בה הפליג ועליה צוות של שלושים ושניים אנשים. המנוע העצום העביר למכונה הספק אדיר של 16,800 כוחות סוס, מה שאִפשר לה לשאת מטען בנפח אחסון של ארבעים ואחד אלף טון תפוסה. הסיפון העליון שצבעו לבן התנשא מעל הסיפון הראשי והכחול לגובה של חמש קומות, ששימשו בעיקרן כקבינות למגורים. שם גם מוקם גשר הפיקוד של רב החובל, ומבחוץ הטבעה בולטת של סמל מנורת שבעת הקנים בצבע מוזהב.


מיפן יצאו ההפלגות לדרום אמריקה. הן היו ארוכות, אלפי קילומטרים לכל כיוון. אך בכך גם ניתן לימאים זמן לא מבוטל לשהות במדינה אליה הגיעו בכל פעם שהאונייה עגנה. טרם עידן אוניות המכולה הועמס המטען על אוניות המסע בתפזורת או בצרורות, עבודת הפריקה נמשכה זמן ממושך והצריכה סַוָרִים רבים. אלה היו חסונים במיוחד ובקלות נשאו על גבם פסנתרי כנף, פלדות וכל מטען אחר. מבחינת הימאים הייתה זו הזדמנות מצוינת לתייר ברחובות כמה ימים, לצאת לשווקים ולהתרשם מאטרקציות מקומיות ובעיקר לחוות את האווירה ולפגוש אנשים. עד מהרה הסתגל יוסי ליפן, חרף פערי התרבות והשפה. ניתן לומר שמדינה זו התחבבה עליו מכולן. אנשיה היו אדיבים וסבלניים ומנומסים מאוד. אולי משהו בכך נטוע בערך הרב שייחסו לקשר הרב דורי, בו הזקן מוערך בשל חוכמת חייו והוא בתורו מלא חיבה וסבלנות לילדים הקטנים. נסו רק לדמיין את אלו לומדים לבצע יחד קיפולי אוֹרִיגָמִי. היופי, האסתטיקה והקשר לטבע היו טבועים במקום וניכרים אף בעשייה המקצועית, כמו בטכניקות הסַשִימוֹנוֹ בנות מאות השנים לעיבוד עץ וחיבורו באלגנטיות וללא מסמרים. אפילו לחומר הדומם העניקו חיבתם, כך באומנות הקִינְצוּגִי בה קערה שנשברה מתוקנת ומאוחה באבקת זהב ודווקא השבר בכלי החרס הוא שמודגש. יוסי התאהב במנטליות המקום והתחבר אליה בקלות.


בתחילה חוסר ההיכרות עם התרבות המקומית זימן להם תקריות קטנות וכל מיני מקרים משעשעים. למשל, כאשר לא ידעו כי המוכר בחנות קד קידה אחרון וכלל לא מצפה מהם לקוד קידה בחזרה. או באותה פעם בה ישבו במסעדה מקומית, יוסי רצה להזמין מעט לחם, אך לא ידע כיצד להסביר את רצונו. המארחים לא ויתרו והביאו מילון. כשהבינו במה מדובר טרחו במיוחד עבורו, עד שלבסוף הוגשה לו חתיכה קטנה שנראתה כעוגייה. הבצקים לא היו חלק מהמטבח המקומי אלא בעיקר דגים ויתר מאכלי ים, למעט האטריות שחדרו מן המטבח הסיני, כמו מנת הרַאמֶן המוכרת כיום. אך עדיין, טרחו והכינו במיוחד את שביקש. כשנדרש להגיע למקום מסוים ושאל את המקומיים, לא הסתפקו במתן הוראות כלליות, אלא היו ממש מלווים אותו ליעדו. הוא חש ביחס המכבד מבני המקום, על כן רחש גם הוא כבוד רב אליהם.


בביקוריו ביפן הביא משם גם תקליטים רבים, בהם מנגינות ייחודיות בעלות מקצב עדין. המוזיקה הייתה קסומה וניחנה בשירה נוגה ושובת לב. לצד השירה המלטפת נשמעו כלי נגינה רבים ובהם אף מנדולינה וכינור. כרמלה, אשתו, אהבה במיוחד את המוזיקה הזו. היא עצמה ידעה לנגן על המנדולינה והתחברה מאוד לנגינה היפנית ולשירה שהגיעה מעבר לים. עם השנים המירו את התקליטים לקלטות ואחר כך לדיסקים, להם האזינו יחד. במיוחד אהבו את נעימותיה של קָאזִ'י מֵיְיקוֹ, שחקנית־זמרת יפנית בת גילו של יוסי. באותן שנות השבעים המוקדמות הייתה עוד בתחילת דרכה ומאז השתתפה במאה סרטים והוציאה סינגלים רבים. בסופו של דבר שהה יוסי ביפן תקופה שנמשכה כשנתיים. אורך הרוח, הסבלנות והסובלנות שספג שם ליוו אותו הלאה במסעותיו בים ובמשך ימי חייו.


2. תקליט מוזר


האוצרות הרבים שנמצאו במזנון העץ בסלון הדירה היו רבי ערך והיוו עניין מיוחד עבור ילדיו של יוסי. אין מדובר בזהב או ביהלומים אלא רק בכוסות, תמונות ותקליטים. המשותף לכולם שהגיעו מארץ רחוקה יחד עם אביהם. בנו הקטן הכיר היטב את הקלטות ואת יתר הפריטים. באחד הימים מצא תקליט די שונה ומוזר במגירות המזנון, גם אותו טרח אביו להביא מיפן. כלפי חוץ נראה הפריט כעטיפה של תקליט, אך למעשה היה זה ספרון דק, שכבר אז הודפס באיכות גבוהה. הכיתובים המלווים ניתנו בשפה האנגלית, קהל היעד היה אם כן מערבי ולא יפני. אף שהיה צעיר יחסית כבר ידע לקרוא מעט בשפה — היו אלה דברי הסבר על נזקי השימוש בנשק גרעיני. איורים תיארו את מרכז הפיצוץ ואזורי ההרס המוחלט, הקרינה המייננת וגל ההדף וגם רדיוס הקרינה התֶּרְמִית על נזקיה. לא את כל המילים הכיר, אך היה יכול לשער ולהבין. ימי מלחמת העולם השנייה היו ללא ספק ימים חשוכים. העוצמה התעשייתית הרבה, אותה השיגו מדינות העולם, הופנתה לקטל רצחני בשדות הקרב. האוכלוסייה האזרחית שילמה מחירים כבדים מנשוא וגם ביפן שילמו מחיר רב. רק בהירושימה ובנגסאקי לבדן נפלו מאות אלפי חללים עת הוטלו הפצצות עליהן וכתוצאה מכך. המוח האנושי יתקשה לתפוס את משמעות הדבר, שמאות אלפי בני אדם, ולמעשה כל בעלי החיים פשוט נמחקו ברגע, כמו לא התקיימו מעולם. ויש גם את אלה שנפצעו ושרדו.


עדות שממחישה מעט מהאובדן האנושי הזה מוצגת במוזיאון השלום בהירושימה. על עיר הענק הוטלה הראשונה מבין שתי הפצצות, ב־6 באוגוסט 1945. רבע שעה לאחר שמונה בבוקר, כשמפציץ אמריקאי חג בגובה עשרה קילומטרים, שוחררה הפצצה ולאחר פחות מדקה התפוצצה. המעטים ששרדו הבינו במהרה את הֶיקֵף הנזק האדיר. ניתן היה לשמוע את זעקת הפצועים והלכודים תחת ההריסות. מי שנמצא במרכז הפיצוץ גווע באחת. ברדיוס של 260 מטרים מאותו מוקד נמצא סניף הבנק סוּמִיטוֹמוֹ. קירות הבטון המזוין של המבנה נותרו שלמים, אך חלקו הפנימי נהרס כליל, כשהוא בוער בטמפרטורה של אלפי מעלות. העובדים נהרגו רגעים לפני שעת הפתיחה. על המדרגות מחוץ למבנה ישב אדם והמתין, אז צרבה הקרינה העזה את קווי המתאר של אותו חסר המזל על גרם המדרגות. בעוד גופו סופג את הקרינה, את השטח מסביבו הקרינה הלבינה. מאותו אלמוני נותר רק צל כהה בצורת בן אנוש, כתם שחור אותו רק הזמן יטשטש. לאחר המלחמה המבנה שוקם. גרם המדרגות פורק והועבר להנצחה במוזיאון. זכוכית מחוסמת מגינה על אותה צללית אנושית מפני כל נזק נוסף. האומה הזו העמידה לוחמים סמוּראים אמיצים עוד הרבה לפני אותה מלחמה ואולי בזכות כך ידעו אנשיה להבין את גודל האסון — לא רק להם, אלא לאנושות כולה. הייתה חשיבות רבה להסביר לכל מי שתבונה בראשו, כי על נשק להכחדה המונית להימצא מחוץ לכללי המשחק וכי השלכותיו הרות גורל.
***


הים נותר במקומו אף שאיננו יציב, יש בו גלים גדולים וסערות. אך הסערה האמיתית שמתחוללת אצל מי שבחר להתעמת עימו ולהתמודד אינה רק פיזית, אלא בנפשו ולבבו. כי כעומק הים, כך גם עומקן של המחשבות שמתהוות בחסותו. מחשבות שיש להביאן לידי הכרעה טרם אלה יכריעו אותך, עד להשגת אותה שלווה שרק הים ידע. וכך היה גם בעזיבתו של יוסי את הים, לאחר תקופת הפלגה ארוכה. גם כאן נדרשה הסתגלות ממושכת, שהיא אולי יותר במישור הנפשי מאשר בזה הפיזי.


כשחזר מהים, נדרשו לו מספר ימים לשוב אל הקצב וההמולה הארצית ולהתייצב על הקרקע. בים הנפש מוצאת לבסוף את האיזון והשלווה, אך הגוף נותר תמיד דרוך, טלטלת הגלים אינה מרחמת. הדבר היה ממש ניכר בהליכתו ובצעדיו. אחיותיו תמיד הזכירו כיצד בימים שהיה חוזר לארץ לחופשה, לאחר חודשים ארוכים בים הגדול, הייתה הליכתו משונה למדי. יוסי, שהיה אדם גבוה וחסון, נראה פתאום שפוף. למתבונן מהצד נראו רגליו כפופות. הוא היה כמו באיזו עמידת מוצא של אחת מאומנויות הלחימה, מוכן לכל מכה שתבוא. "אל תדאגו," ענה להן, "זה יעבור במהרה." והוא צדק. תוך זמן קצר נחת חזרה והתאקלם, כאסטרונאוט שהגיח מאיזו חללית.


3. את האוקיינוס אין לאלף


"יוֹס, אני מעבירה לך אותה," קראה גברת נמרצת והציבה מכשיר טאבלט לבן על שולחן בסלון דירה מואר. אדון גבוה וקצר שיער הניח את העיתון בו קרא וסידר את משקפיו. "ביי לך, בת מתוקה שלי," קראה בינתיים הגברת, "דרישת שלום לכולם," הוסיפה. כרמלה הסיטה את המסך הגדול של מכשיר הטאבלט וכיוונה אותו ליוסי בעלה. הוא התקרב עם הכיסא ונדרש להתכופף קלות לעבר מסך המכשיר שהציבה אשתו. "היי, אָבּוּש," נשמע קולה של דמות חיננית מבעד למכשיר. "שלום לך!" אמר ובחן את פני בִּתוֹ. "מה שלומכם שם?" שאל. "בסדר. התגעגעתי אליך," אמרה. יוסי הציץ בשעון המחוגים העגול שהיה תלוי על הקיר והציג את השעה שש וחצי בערב. "אצלכם בוקר עכשיו?" שאל, אף שידע את התשובה. "כן," השיבה. "עכשיו שמונה וחצי," פירטה. "סיימנו לארגן את הילדים, להסיע אותם לבתי הספר, אפילו להאכיל את הכלב," צחקה, "כל מה שצריך." הוא המשיך להתרשם ממה שראה על הצג. "אני רואה שאת בנהיגה," אמר והתרשם מהכביש מרובה הנתיבים, ממה שהצליח לראות ברקע התמונה ששודרה אליו מרחוק. "מה רציתי לומר לךָ, אבא? אתה זוכר שסיפרת לי פעם על הדולפינים שהיית רואה בים בזמן ההפלגה?"


"הדולפינים?" שאל, ונראה כמי שהחזירו אותו עשרות שנים לאחור. "היה פעם משהו כזה," השיב בקצרה. אך היה שמור אצלו מקום גדול בליבו לאותן חיות מרהיבות, כי מי עוד מלבדן היה יכול להפיג את בדידות הימאים? "יש עכשיו בדרום קליפורניה סירות שלוקחות תיירים להפלגה קצרה. שלחו כאן סרטון וידאו שצילמו לאחרונה עם להקה של מאות דולפינים, משהו פשוט מרהיב. שוחים במהירות לצד הסירה, מזנקים שוב ושוב מהמים. ישר נזכרתי בך." האב נראה מהנהן, "מאות דולפינים? באמת יפה," הסכים. "גם מהאונייה הייתם רואים כאלה להקות?" הסתקרנה. "אם היינו רואים? לא יודע אם כאלה להקות גדולות, אבל כן, בעיקר כשהתקרבנו לחופים. הם יצורים חברותיים מאוד," הוסיף, "מתקרבים ממש למרחק נגיעה. הם היו יכולים ללוות את האונייה למרחקים. לפעמים גם ראינו אותם יוצאים למרדפים מהירים אחרי להקות דגים וגם השחפים היו מצטרפים." הפעם הבת היא שנראתה מרוכזת. "וואו, מהמם, ממש חגיגה," אמרה. מכשיר הטאבלט השמיע צפצוף קצר ויוסי בחן את הצג מקרוב. "הבטרייה תכף נגמרת," עִדכן. "אני גם ככה חייבת לרוץ," השיבה בזמן שהרכב שלה כבר עמד בחניה מספר דקות. "פשוט נזכרתי בזה על הבוקר והייתי חייבת לספר לך." דבריה הזכירו לו נשכחות. "תשמרי על עצמך," אמר. היא נשקה לו מבעד למרחק הרב שהטכנולוגיה קיצרה והשיחה הגיעה לסיומה.
***


באותם ימים של שנות השישים והשבעים המוקדמות, הגעה ליעדים אקזוטיים ברחבי העולם הייתה שמורה רק למתי מעט. ניתן היה לחשוב, כי אותם ימאים באוניות צי הסוחר הישראלי יצאו לבילוי באיזו אוניית תענוגות, בשילוב עם תיור וטעימות ממה שהעולם היה יכול להציע. הדבר נכון רק בחלקו הקטן. נדרשה לשם המסע קשיחות לא מעטה. הים מטבעו נטול פוזות ופאסון. הוא מזכך ומרגיע, אך לעולם אינו מתגמש — או שמסתדרים איתו או שלא. ומנגד, גם שהייתו בירח של טייס החלל לא תשתווה לאותה שלווה לה זכה הימאי. הרי ניל ארמסטרונג פעל ביודעו שמיליוני תושבים ממתינים למוצא פיו. אצל הימאי המצב הפוך. מי הים עוטפים אותו מכל עבר, כברחם אישה והוא מנותק לחלוטין מכל נפש חיה. אף אחד לא מודע לקיומו, זה רק הוא והים במאבקם. כלומר הוא כמעט לחלוטין לבדו. בכל זאת הוא עצמו שם נמצא ומלבחון את רחשי ליבו העמוקים לא יחמוק. ואולי משמע הדבר, כי הוא שם גם עם אלוהיו?


ברצפת בית הכנסת בחורבות חוּקוֹק העתיקה בצפון הכנרת נמצא פסיפס מרשים מן המאות הראשונות לספירה. מתוארים שם חיי הים, סירות דיג קטנות לצד איורי יצורי הים השונים. במרכז הסצנה אוניית מפרשים גדולה ומי שנראה כרב החובל מוריד למים חבל שלולאה בקצהו ושם מבצבצות רגלי אדם בולטות מפי דג, שבעצמו נבלע בידי דג גדול ממנו, וכך הלאה. הרי זה יונה הנביא, שחשב שיימלט מאלוהיו בים, אלא שהאונייה נקלעה לסערה ובעוד המלחים זעקו איש אל אלוהיו, הלך יונה ונרדם בירכתי האונייה. "מַה לְּךָ נִרְדָּם; קוּם, קְרָא אֶל־אֱלֹהֶיךָ. אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ, וְלֹא נֹאבֵד," קצף עליו רב החובל. משהתוודה יונה כי איש עברי הוא ומאלוהי השמיים הוא נמלט, אמר להם: "שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל־הַיָּם, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם, מֵעֲלֵיכֶם."


להקות דולפינים ליוו בהתלהבות את האונייה כבר משחלפה בגִיבְּרַלְטָר. אלה עזרו לימאים ובפרט ליוסי להפיג את אותה בדידות שכרוכה בשיט ממושך. יוסי הביט לעבר האופק, האוקיינוס היה פרוס סביב ללא כל גבול נראה לעין. האוקיינוס רחב הידיים חולש על פני מאות מיליוני קילומטרים רבועים. למעשה, יותר משני שלישים מפני הכוכב מכוסים במים. שבעים ואחד אחוז, אם לדייק. היבשה היא אך ורק שטח משני. במעמקים צורות חיים כה רבות ומשונות, החל מרכיכות קטנות ועד ליונקים עצומי ממדים. האדם אולי בעל תבונה רבה, אך הוא גם היצור התלוי ביותר בכל היצורים הקטנטנים והגדולים, שממלאים את האוקיינוסים והיבשות. ככל שחשב על כך, פיתח אצלו תחושה מסוימת של שבריריות ואחריות. הוא המשיך לעשות את המוטל עליו בלב ים, לטפל במנועי הענק באונייה ולהפעיל את הכוחות הגדולים שרק האדם ידע לסגל לעצמו ולרתום והם כברזלים שצפים על המים מחוף לחוף. אך הוא ידע שהוא רק אורח במקום, ואף שהים רגש וסער לעיתים תכופות, כשנמצא בקרבתו חש הכי מאוזן. וככל שחלפו הימים, התחדדו אצלו התובנות הללו עוד יותר.


האוקיינוס לא רק חולש על שטח כה רב, אלא גם חודר אל המעמקים. לא כל יצור חי יכול לשרוד במצולות הללו, ואלה שכן פיתחו לשם כך שיטות ייחודיות ואמצעים בלתי רגילים. מעט מאוד ידוע על מצולות הים, שנחקרו אולי פחות מאשר הירח וכוכבי הלכת הקרובים. בקבוצת איי מיקרונזיה פזורים האיים באזור המכונה אוֹקִיאָנִיָה, על פני מרחב כולל שרוחבו על הכוכב דומה לזה של כל יבשת אוסטרליה הסמוכה, שכלולה גם היא בתוכו. מיקרונזיה עצמה נודעה בתעלומות מעל פני הים, בהן העיר האבודה של נָן מַדוֹל, שחומות הבזלת שלה נבנו לתוך הים. סמוך למיקרונזיה ובין יפן לאוסטרליה קיים שקע מוזר למדי בקרקעית, שקע מריאנה. בנקודה הזו ליד פָּלָאו והאי גוּאָם, נמצאת תהום צָ'לֵנְגֵ'ר. זו הנקודה העמוקה ביותר באוקיינוס כולו. משלחת של הצי המלכותי הבריטי, שעל שמה נקראת התהום, ניסתה לאמוד את עומקה לראשונה. מיפוי סוֹנאר מדויק בוצע רק לאחר יותר ממאה שנים, כאשר בשנת 2010 המרכז למיפוי חופים ואוקיינוסים של ארצות הברית סקר את התהום. לפי מדידה זו, שהתבצעה במכשירי המדידה המדויקים לתקופה, שיא עומקה הוא 10,994 מטרים, כמובן מתחת לפני הים.


את הצלילה המאוישת הראשונה לעומק התהום ביצע חוקר הימים השוויצרי זָ'אק פִּיקָאר. הוא ואביו אוגוסט פיקאר, שהיו שניהם מהנדסים, תכננו את הצוללת יחד. ב־23 בינואר 1960 ירד פיקאר למעמקי התהום יחד עם קצין מצי ארצות הברית. במשך חמש שעות המשיך הכלי בצלילה מטה. בעומק של תשעה קילומטרים נשמע קול נפץ, אך הצוות המשיך בצלילה. הם הצליחו לבסוף לנחות על הקרקעית, שנראתה כביצת רפש מוזרה. מבעד לחלון הצפייה הופיעו מינים לא מוכרים של בעלי חיים פּרוקי רגליים ודגים משונים. לאחר כרבע שעה נאלצו לשוב ולעלות, כשגילו סדקים בחלון הצפייה. הם חזרו בשלום והצלילה ההיסטורית זכתה לתשומת לב עולמית, כפי שכתב פיקאר בספרו "שבעה מיילים מטה". בשנת 1984 אותה שנה עליה כתב הסופר ג'ורג' אוֹרוול, ביצעה קָתְרִין סָאלִיבַן, האסטרונאוטית והגיאולוגית האמריקאית, הליכת חלל. זו הייתה פעילות חוץ רכבית במעבורת החלל צ'לנג'ר, שנמשכה שלוש שעות וחצי. בכך הייתה לאישה הראשונה שביצעה הליכת חלל. אך צ'לנג'ר שבעומק קרום כדור הארץ נחקרה פחות מצ'לנג'ר שבחלל. גם לשם הגיעה סאליבן בת השישים ושמונה, כשצללה למעמקי התהום ביוני שנת 2020. בכך נעשתה לאדם הראשון שגם ביצע הליכת חלל וגם הגיע למקום העמוק ביותר בכוכב.


אך טיפש מי שינסה בטעות את הים לאלף, כי מייד יחטוף ממנו סטירה אחר סטירה. מי שלא יתאים את עצמו לעוצמה הפראית, ייפלט משם עם שקית הקאה טרם תצא לדרכה ההפלגה. את דרכיו של הים יש ללמוד ולהכיר, את מצבי הרוח ואת הסכנות האורבות. סערות הענק, מקִרבו הן יוצאות, בין אם כהוריקנים טרופיים או כסופות צפוניות וקרות. וכשם שהאוקיינוס יכול להיות שקט, כך גם עלול הוא להיעשות כועס וזעוף. אונייה בגודל בינוני היא ככדור פינג־פונג קליל, בה גלי הענק חובטים ללא הפסקה. היא משנה את זווית נטייתה מן הצד האחד לאחר, כחפץ שאינו יודע את מקומו. שוב ושוב היא מוטלת, תלושה מכל אחיזה ומי יישבר ראשון — האדם או הים? או שמא יחשל הדבר את נפשו הרכה? אך מי שישכיל להיות קשוב ומחובר, יזכה ליהנות מקסמיו, ומי שלא יוכל לשאת את רגעיו הסוערים, יפספס גם את ימיו הקסומים. עוצמת המראות שאז יתגלו תכפר על כל קושי שעלה זה מכבר. לעיתים נצבע תכול השמיים כולו בלבן, בחלוף להקות ענק של שחפים או חסידות נודדות, ומנגד נמצאים נחילי הדגים ויתר שוכני מעמקים. כי מעלותיו של הים הן רבות והוא גם יכול ויודע להעניק מתנות.


*המשך הפרק זמין בספר המלא*