1
א.
הכול מתחיל מהים. הכול גם מסתיים בים, אבל את זה הבנתי הרבה קודם. הפעם הראשונה שבה חשבתי על חוף הים בהקשר של התחלוֹת היתה לפני שנתיים בערך. זה היה באחד החופים בין חדרה לחיפה — חוף דור, ואולי חוף הבונים, קשה לי לשחזר עכשיו את המקום המדויק. הייתי בן חמש־עשרה ומאז לא חזרתי לשם.
עד אז נסעתי רק במכוניות רגילות: הסוברו הישנה של דודה מירי, המיצובישי של דוד עזרא, האופל הגדולה של סבתא בטי, שכבר שנים עומדת בחניה ואף אחד לא מעז להיפטר ממנה. היה לי מוזר לנסוע ברכב שטח, ועוד עם רפי כנהג. אני זוכר בדיוק את הרגע שבו הוא סטה מהכביש הראשי ועלה אל שביל העפר. הוא לחץ על דוושת הגז בכל הכוח, עד שבקצה השביל הוא הסיט את הרכב שמאלה והתחיל לדהור על החוף, דרומה דרומה, במקביל לקו המים.
בשניות הראשונות עצמתי את העיניים מרוב בהלה. כשפקחתי אותן, ראיתי בין ענני האבק את הארובות של חדרה, שהעשן שבקע מהן התנחשל בשמים כמו מדוזה אפורה. כדי לא להיתקף בבחילה, עשיתי מה שאמא אמרה לי שעושים בספינה כשיש מחלת ים — לא להסתכל על הגלים. הפניתי את הראש מהחלון ומיקדתי את המבט בפנים המכונית. הסתכלתי על אביטל, שישבה מכווצת במושב האחורי משמאלי. היא נעצה מבט מפוחד בעורף של רפי, מהדקת את שיני הארנב שלה מול הרוח. מדי פעם שירבבה לשון וליקקה את שפתה העליונה. כשראיתי אותה בפעם הראשונה היא היתה בת שמונה בערך, והמסכנות שלה כמעט עוררה בי אהדה. עכשיו הרגש היחיד שעלה בי למראֶהָ היה חמלה. ביני לביני קראתי לה "אחותי הקטנה", וגיחכתי לעצמי: באמת שעדיף להיות בן יחיד אם זאת האלטרנטיבה.
מאביטל העברתי את המבט אל המושב הקדמי. ראיתי רק את העורף של נמרוד ואת התלתלים הכתומים שלו, שהתנופפו כמו אש ברוח. השתדלתי לא להסתכל עליו יותר מדי, אבל גם כך היה לי ברור שהוא נושא, כמו תמיד, מבט מעריץ לעבר רפי, מן הסתם מתכנן איך יבקש ממנו להחליף אותו בנהיגה. כל הדרך מחיפה הוא לא הפסיק לדבר על הטסט שעבר לפני חודש, בניסיון ראשון כמובן, ועל הבוחן שהעביר אותו אף על פי שהוא נהג יותר משבעים קמ"ש בעיר ("הוא ישר קלט שאני נהג־נהג."). הוא הגניב לדבריו רמזים עבים על כך שהוא רוצה לנהוג בג'יפ של אבא שלו, אבל רפי בחר להתעלם.
הפעם היחידה שבה פציתי את פי בכל הדרך הזאת היתה כאשר שאלתי את נמרוד למה חיכה כל כך הרבה זמן עד שהוציא רישיון נהיגה. לא הבנתי איך נמרוד כזה, גבר שבגברים, חייל קרבי ובקרוב קצין בחיל הים, מגיע לגיל תשע־עשרה בלי שיהיה לו רישיון. נמרוד הסתובב אליי בחיוך רחב מדי, מהסוג שלא מבשר טובות, וכיווץ את עיניו השחורות. הוא וידא שאחותו מתבוננת, עיווה את פניו צרובי השמש והחל להשמיע קולות קרקור צורמים של תרנגולת: "פקה־פקה, פקה־פקה, מה עופרה'לה מקרקרת פה? פקה־פקה, פקה־פקה!" אביטל, קהל רפה שכל, התפקעה מצחוק משמאלי. אני, כמו תמיד במקרים כאלה, קפאתי ולא אמרתי מילה. רפי הצטרף אליהם ממושב הנהג והשמיע צחוק משת"פי רועם. מבעד למוטות הברזל של משענת הראש ראיתי את העורף השעיר והעבה שלו: בחילה! מיקדתי את המבט בקשקשים שנשרו ממורד קרקפתו והצטברו על העורף. נחרות הצחוק שלו נשמעו לי כמו קול הנשירה של קשקשיו.
אף פעם לא סלדתי ממישהו כמו שסלדתי מרפי ברגע ההוא. לא חשבתי שאפשר לחוש סלידה כזאת כלפי מישהו. חולדות או ג'וקים, אולי, אבל לא בני אדם. לא התפלאתי שהוא לא העז להגיד לי אף מילה על המצבה. כל הדרך מחיפה דרומה הייתי דרוך, אבל תיארתי לעצמי שלא יהיה לו אומץ. אפילו אנשים כמוהו חשים חרדת קודש מסוימת כלפי עניינים שנוגעים למוות. אבל אולי פירגנתי לו מדי. סביר יותר להניח שהוא פשוט פחד שאם יזכיר את מה שקרה בבוקר, אני שוב אתפרץ כמו הר געש. מאז הפעם הקודמת שבה מצאתי את עצמי איתו ועם שני הילדים שלו, הוא השתדל לשמור ממני מרחק. לזכותו ייאמר שבשלוש השנים שעברו מאז הוא לא ניסה יותר לשחק איתי את האבא. אז, בלונה פארק, יעל היתה איתו, כך שהאחריות עליי היתה קודם כול עליה. עכשיו, כשהיא ישבה שבעה בחיפה על סבא גוּסטי והוא נאלץ להסיע אותי הביתה בעצמו, רפי העדיף לבלוע רוק ולשתוק. אני מניח שהדבר האחרון שהיה חסר לו זה עוד התפרצות וולקנית שלי, ועוד בג'יפ החדש והיקר שלו.
לכל אורך הנסיעה היתה לי תחושה של דז'ה־וו: שוב נמרוד ואביטל, ושוב איש צבא הקבע הגיבור, "פרק ב'" של אמא שלי, שמנסה לפייס את הילד הבעייתי שלה, כלומר אותי, ושוב ניסיון אבוד מראש "לעשות כיף ביחד". איזה גועל.
היא פגשה אותו כשהייתי בן עשר. אני זוכר כמה נעלבתי כששכבתי במיטה שלי ושמעתי אותם צוחקים בקול רם בחדר השינה. הלכתי לקחת לי שוקו מהמקרר והפלתי בכוונה את המתקן של קוביות הקרח, כדי שהיא תשמע שאני ער: אולי היא תיזכר שגם אני נמצא שם, בבית, ותואיל בטובה להתחשב קצת. אם לא בי, אז לפחות באבא. הרי היא אמרה לי בעצמה שלרפי יש שני ילדים משלו! אבל כל הרעש שעשיתי לא עזר: קולות הצחוק לא פסקו אפילו לרגע. כשחציתי את המסדרון בחזרה לחדר שלי, רקעתי ברגליים כמו פיל קטן, הדלקתי את האור בחדר האמבטיה, כיביתי את האור, הורדתי מים בשירותים, טרקתי את האסלה בכוח, אפילו שרקתי בקולי־קולות את השריקה שלנו, אבל שום דבר מזה לא הגיע אליה: היא המשיכה לצחוק איתו בחדר, ואני התחפרתי במיטה.
בלית ברירה הדלקתי את האור והתחלתי לקרוא. הייתי בפרק השני של "ציפורים מתות בסתר" ששאלתי בשבילה מהספרייה. לא הייתי במתח, כי כבר ראיתי את הסדרה בטלוויזיה וידעתי בדיוק מה יקרה, אבל חיכיתי שיגיע סוף־סוף הכומר: זכרתי שאמא אמרה, בקול הנמוך שתמיד היה לה כשפירשה לי דברים של גדולים בטלוויזיה, שהוא אמנם כומר, אבל הוא קודם כול גבר מרשים. היה לה מבט מוזר כשהיא אמרה את זה, ואני זוכר ששאלתי אותה למה אסור לכמרים להתחתן. יעל ענתה לי: "כי כבר יש להם אהוב, אז איך הם יתחתנו עם מישהי אחרת?" כדי לעזור לי להבין על מי היא מדברת היא גילגלה עיניים לתקרה, ושנינו צחקנו וצחקנו.
בשלב מסוים נרדמתי כנראה, כי הדבר הבא שאני זוכר לא היה צחוק אלא צעקות: "רפי! רפי!" — ואז שתיקה רועמת. העלבון התחלף בבחילה. עכשיו כבר לא טרחתי אפילו לקום מהמיטה: לקחתי את הווקמן מהמדף ושמתי לי, כמו תמיד כשאני מרגיש שאני צריך להתעודד, את Turn Turn, Turn: זה השיר שאבא היה שר לי כשהייתי קטן. אני לא זוכר את זה בעצמי, אבל אמא לימדה אותי את השיר כשהייתי בן ארבע או חמש, ושנינו החלטנו שזאת תהיה השריקה המשפחתית שלנו. עוד לא ממש ידעתי לשרוק אז, אבל זה לא הפריע לנו: ישבנו במרפסת ושרקנו, רק היא ואני יחד.
עכשיו, אחרי ששמעתי את ה"רפי! רפי!" שלה, שמתי לי את השיר בעוצמה הכי חזקה ושרתי יחד איתו בכל הכוח. קיוויתי שזה יהרוס לי את האוזניים ויקרע לי את עור התוף. כשנגמר השיר שמתי אותו שוב, ואז עוד פעם, ועוד פעם, ועד הבוקר שמעתי אותו אולי מאה פעמים, אולי מאתיים, עד שכבר הסתחררתי לגמרי מרוב Turn, Turn, Turn. כבר מזמן הפסקתי לשיר עם השיר, רק שכבתי שם, חצי מעולף, באור כבוי ובעיניים פקוחות, בלי בכי, בלי דמעות.
על ה"רפי! רפי!" הזה, ידעתי, יהיה לי קשה מאוד לסלוח.
בשבועות הבאים הפך רפי — "רפי האחר", כפי שהתחלתי לקרוא לו — לדייר קבוע אצלנו. הוא ישן עם אמא במיטה כמעט בכל לילה. לפעמים היה מביא לכולנו שיפודים מ"פונדק הסטייק", ולפעמים היה מגיע מהקריה מאוחר, כשכבר הייתי במיטה, ואני הייתי שוקע בספר ומנסה לא לשמוע. בימי שישי הוא היה מביא לאמא זר פרחים, תמיד מהסוג הכי זול, זה שמוצאים בסופרמרקט, ואני הייתי מתפלץ כשראיתי אותה מתמוגגת: איך היא יכולה לשמוח בזר כזה? הרי היא בעצמה לימדה אותי שפרחים שנותנים במתנה צריך לבחור במיוחד.
סבתא בטי, למשל, אהבה רק פרחי בר: חרציות וכריזנטמות וגרברות — ובלי שום עשבים ששמים מסביב כדי למלא את הזר. "זה בשביל קמצנים," היא אמרה תמיד במבטא היקי שלה. אחותה בקי, לעומת זאת, אהבה רק פרחים מגונדרים: פרחי קאלה לבנים עם עמוד צהוב ופרחי ציפור גן עדן גבוהים בצבע כתום. "יש לה טעם של פולנייה זקנה," היתה סבתא בטי אומרת על אחותה התאומה, ואמא היתה מתפקעת מצחוק.
פעם שאלתי אותה איזה סוג של פרחים אבא רפי אהב. "הוא בכלל לא אהב פרחים," היא ענתה. "הוא אמר שהם נובלים מהר מדי וזה צובט לו את הלב. הוא אהב רק פרחי אלמוות סגולים, יבשים, שלא נובלים אף פעם."
"אבל גם לא ממש פורחים," הערתי.
"נכון, גם לא ממש פורחים," היא הסכימה אחרי הרהור. "זאת אומרת, פורחים, אבל מתים בשיא, בלי לנבול."
מאז לא הנחתי פרחים על הקבר של אבא. כשהיינו נוסעים לאזכרה השנתית שלו בחיפה, הסתפקתי בציור שהכנתי בטושים או בצבעי פנדה, וצירפתי כמה מילים ממני, שיזכור את הבן שלו. תמיד ניסיתי לצייר לו משהו מיוחד, מתוך מחשבה עליו: פעם ציירתי לו שמיכת פוך ופיג'מה, שלא יהיה לו קר, ופעם ציירתי לו את החדר שלי שהוא לא הכיר, כי לדירה ברחוב יורדי הסירה עברנו כשהוא כבר לא היה.
כשהייתי בן שבע העתקתי בשבילו מהאטלס את המפה של עיראק. ישבתי יום שלם והעתקתי אותה על נייר שקוף, בהתחלה בעיפרון ואחר כך בצבעי מים: צבע חום באזורי ההרים, צהוב באזורי המדבר, ירוק באזורי המישור, וכחול בשביל הים למטה ובשביל הפרת והחידקל במרכז. בסוף הקפתי את המקום שבו נמצאת בגדד בעיגול שחור, וממנו הוצאתי קו ארוך שהגיע אל מעבר למפה, בצפוֹן הרחוק של הדף. שם ציירתי לב אדום, ובתוכו כתבתי בעיפרון, "לאבא רפי, באהבה", וחתמתי "עופר".
כשהשארתי לו את המפה, סבתא לילי, שעוד היתה בחיים, נתנה לי נשיקה גדולה והתחילה למרר בבכי. היה לה איפור שחור סביב העיניים, ומהצוואר הרך שלה נדף ריח שהזכיר לי פריחה של תפוזים. כשהיא הצמידה אותי אליה שמתי לב שבכלל אין לה גבות, אפילו לא פס דקיק, סמלי. אחר כך דוד עזרא, אח של אבא, הניף אותי על הידיים וקרא כמו תמיד: "עופר איילים!" ואז סיפר לי בפעם האלף על המלך פייסל שהעריץ את האחים כווייתי, שהיו בכלל יהודים, ועל החיילים הבריטים שהיו דגים בחידקל דגים גדולים עם שפם, ולא היה אכפת לו שאני כבר מכיר את כל הסיפורים האלה בעל פה. להפך, על כל סיפור הוא שאל אותי אם אני מכיר אותו, ורק כשאמרתי כן הוא התחיל לספר.
רגע לפני שעזבנו את בית הקברות, אמא לקחה את מפת עיראק שציירתי, חיבקה אותי חזק ואמרה לי: "אני מוכרחה לשמור את זה! מרשה לי לקחת את זה איתנו?" החזרתי לה חיבוק ולא התווכחתי: זה גם שלה. משם הלכנו כולנו לבית של סבתא לילי, אבל היא כבר לא בישלה את האוכל העיראקי שלה, לא קובה סלק ולא מחמוסה ולא טְבִית, אלא הזמינה משלוח של אוכל סיני, וכולם אכלו והעמידו פנים שזה טעים להם. דוד עזרא לא התאפק והוסיף קצת עמבה לאגרול, ואני הסתכלתי על הפרצוף המבועת של אמא וצחקתי בלב.
הפעם האחרונה שבה הכנתי לאבא ציור היתה בגיל עשר. החלטתי שאם הוא לא אהב פרחים אמיתיים, אני אצייר לו שושנת רוחות. העתקתי אותה מהאנציקלופדיה, וכשהראיתי את הציור למשפחה כולם אמרו שאני גאון: הרי הוא היה ימאי, ושושנת רוחות זה סמל של מלחים. אבל כדי שבכל זאת יהיה בזה קצת פרח ולא רק סמל, צבעתי את השושנה באדום, ולפני שעזבנו הדבקתי את הנייר בסלוטייפ למצבה שלו, מתחת לתחריט של העוגן.
רפי עסיס
יורד ים
בן אוהב, בעל אוהב, אב אוהב
תש"ט - תשמ"ב
1982-1949
את המילים האלה ידעתי להגיד אפילו מתוך שינה. רפי ורפי. מכל השמות בעולם היו צריכים לקרוא גם לחבר החדש שלה "רפי"!
יום אחרי האזכרה בחיפה כתבתי את התנאים שלי בנקודות על דף כפול שתלשתי מאמצע מחברת תנ"ך, ונתתי אותו לאמא:
הצהרה בשבועה
אני, יעל עסיס, בת גוסטב ובתיה (בטי) רייך,
מתחייבת בזאת בפני בני, עופר עסיס:
1. לעולם לא אעבור לגור עם רפי.
2. לעולם לא אעזוב את הבית.
3. לעולם לא אתחתן עם רפי.
על החתום:
יעל עסיס _____________
רח' יורדי הסירה 11, תל אביב, יום רביעי 23.11.89
אמא קראה את המסמך פעמיים בלי להסתכל עליי. בהתחלה חשבתי שהיא מנסה להעלים חיוך, אבל אז ראיתי שהיא מתחילה לבכות. היא נישקה אותי על המצח ואמרה לי: "אני מבטיחה," אבל לא הסכימה לחתום וגם לא נשבעה. לא התעקשתי. ידעתי טוב מאוד איך לגרום לה להצטער אם תפר את ההבטחה.
עם רפי החדש עצמו לא החלפתי אף מילה מיותרת, ובכל פעם שהוא הביא לה את השיפודים שלו פרשתי לחדר במחאה והשארתי אותם לבד. כך זה נמשך כמה חודשים, עד שבאחד הלילות אמא לקחה אותי לשיחה והסבירה לי שאני מוכרח להיות בוגר. היא אמרה לי שזה בדיוק מה שאבא היה רוצה, הרי הוא לא היה מאחל לה להישאר כל החיים קָלִיסְפֶּרָה.
את השיחה התחלנו במטבח, אבל אחרי כמה דקות יעל אמרה שהיא עייפה ועברנו לחדר השינה. היא לבשה את כתונת הלילה הכחולה שלה, וכשהיא פשטה את החולצה הסתובבתי כדי לתת לה פרטיות. שכבתי לידה במיטה הזוגית ומרחתי לה קרם לילה על המצח ועל הלחיים. עיסיתי לה בעדינות את הרקות, סירקתי את השיער שלה לאחור כדי שלא יתלכלך, ושאפתי את הריח הלבן של הקרם. תוך כדי עיסוי היא עצמה את העיניים והתחילה לדבר.
היא סיפרה לי שבפעם הראשונה שעלתה עם אבא על סירה — לא אוניית הסוחר של צים שעליה הוא עבד אחר כך, אלא סירת המנוע שהוא קנה מיד אחרי השחרור עם חברים מחיל הים — הם הפליגו יחד לקפריסין. זה היה בחורף והגלים היו גבוהים, אבל היא נהנתה מכל רגע. אבא נתן לה כדורים נגד בחילה וכל הדרך שר לה שירים. הם עגנו בלימסול, ושם שכרו אופנוע גדול ורכבו יחד להרים. הוא לימד אותה כמה מילים שהוא ידע ביוונית, ולכל מי שהם פגשו בדרך הם אמרו "קָלִימֶרָה" (בוקר טוב) או "קָלִיסְפֶּרָה" (ערב טוב), תלוי באיזו שעה זה היה, והתפקעו מצחוק.
בכפרים בהרי הטרודוס הם ראו בכל מרפסת נשים קשישות שעמדו והסתכלו על העוברים והשבים. "זה צבט לי את הלב," אמרה לי יעל. "מרגע שהן מתאלמנות הן לובשות רק בגדים שחורים. שמלה שחורה, צעיף שחור, נעליים שחורות — הכול אצלן שחור, חוץ מהשיער."
"ומה קורה אם מישהי לובשת בגדים בצבע אחר?" שאלתי.
"אז מסתכלים עליה כאילו היא פושעת. אתה מבין? הם מצפים שאישה שבעלה מת תשב בבית מבוקר עד ערב ותהיה כל החיים באבל."
את הנשים האלה הם כינו "קליספרות", כי הם אהבו לנופף להן ביד ולצעוק להן מהרחוב: "קליספרה!" "הן תמיד היו עונות לנו 'קליספרה!' במין נימה שלווה כזאת, ואנחנו התאפקנו לא להתפוצץ להן מצחוק מול הפנים," אמרה אמא. "לא שזה באמת היה מצחיק, אבל אתה יודע, אתה רואה עוד אחת כזאת, ועוד אחת, ועוד אחת, וכולן נראות בדיוק אותו הדבר, וכולן אומרות 'קליספרה' בדיוק באותו האופן, במין אנפוף כזה...
"ובדרך חזרה לחיפה, בסירה, דווקא לאבא היתה פתאום מחלת ים. הוא, שהיה קצין בסטי"לים והכיר את הים כמו את כף היד שלו — פתאום הוא הלך הצידה, ולפני שהספקתי להבין מה קורה התחיל להקיא לתוך דלי. ואני החזקתי אותו, ליטפתי לו את הראש והזכרתי לו לא להסתכל על הגלים ולמקד את המבט בפנים הסירה. כמו שהוא לימד אותי.
"כשהוא נרגע הוא חיבק אותי חזק ואמר לי: 'אני רוצה שתבטיחי לי משהו, יעלי: תבטיחי לי שאם יום אחד יקרה לי משהו, את לא תהיי קליספרה כזאת.' אתה מבין למה הוא התכוון, עופר. הוא רצה שאני לא אשב בבית כל החיים ואחכה לו. הוא רצה שאני אחיה ואהיה מאושרת."
"והרפי הזה עושה אותך מאושרת?" שאלתי. הבנתי בדיוק למה היא חותרת.
"אושר זאת מילה גדולה, אבל אתה יודע, טוב לי איתו. הוא מה שנכון לי עכשיו, עופר."
שתקתי. לא היה טעם להמשיך לדבר. היא ידעה מה אני חושב על הרפי שלה, ואני ידעתי שזאת מלחמה אבודה: שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה.
מאותו היום נאלצתי לסבול את הנוכחות שלו בבית שלוש־ארבע פעמים בשבוע, אבל אמא עמדה במילתה: רפי החדש לא עבר לגור איתנו. לא רשמית, בכל אופן. מזל שהיו לו ילדים: בימי שני ורביעי הוא היה אבא במשרה מלאה, ופעם בשבועיים גם בסופי שבוע, כך שידעתי שלפחות בימים האלה אני יכול להיות שקט.
בהתחלה הוא עוד ניסה להתחנף אליי: הוא היה מביא לי פנקסים עם האות צ' מהצבא, וגם עפרונות צבעוניים וטושים, כי הוא ידע שאני אוהב לצייר. כאילו לא קיבלתי הכול ממילא בחינם מהעבודה של אמא בקְרָבִיץ. ליום הולדת אחת־עשרה הוא נתן לי מין מכונית כחולה עם שלט־רחוק, שנראתה דווקא יקרה, כי כסף לא חסר לו. הוא הסביר לי איך מפעילים אותה, ואני העמדתי פנים שאני מקשיב. הוא קירב אליי את הפרצוף השועלי שלו, עם הבלורית הכתומה, ואמר לי שגם לבן שלו נמרוד הוא קנה מכונית מרוץ כזאת. הודיתי לו בנימוס ואפילו כמעט חייכתי, אבל אמא ידעה טוב מאוד שאני, במכונית הזאת לא אגע.
הכול היה נרגע אולי אם היא לא היתה משכנעת את עצמה שבשלב כלשהו אני אתרגל לרעיון שהם יחד. כלומר, לא יחד לתקופה, לא עניין של "רפי! רפי!" בַּלילה וזהו, אלא פרק ב', מה שנקרא. זוג לטווח ארוך. היא באמת האמינה בזה, ועוד חשבה שאני אסכים לקרוא לו רפי. כשלא היתה ברירה והייתי מוכרח לדבר אליו, גייסתי את כל התושייה שלי כדי למצוא דרכים לעקוף את השם הזה. בכל פעם מחדש אמרתי "אתה", ו"אֶה", ו"רגע", ו"סליחה", כדי להיחלץ מהמבוך ולהימנע מהשם המפורש. כבר היה עדיף להגיד "אבא" — רק לא רפי. אבל שום דבר לא עזר: לא רק שאמא חשבה שאני והוא נהיה בסוף חברים, אלא שגם היתה לה החוצפה להציע שוב ושוב שנלך "לעשות כיף ביחד" — היא, אני, הוא ושני הילדים שלו. אני, מצדי, העדפתי למות.
רק פעם אחת היא תפסה אותי לא מוכן. זה היה ביום השני של כיתה ו', אחרי שבמשך כל החודשיים של החופש ישבתי בבית ולא עשיתי כלום. לים או לבריכה לא הסכמתי ללכת, לקייטנה כבר הייתי מבוגר מדי, וחברים ממילא לא היו לי. הייתי ילד עצוב, וילדים לא אוהבים להתחבר עם ילדים עצובים. יש סטיגמה על ילדים יתומים, כולם מתרחקים מהם. כאילו מוות של הורה זה דבר מידבק. כל החופש הגדול ישבתי בחדר ולא עשיתי כלום. מקסימום רשמתי פרצופים במחברת. מפעם לפעם הייתי גם מעתיק בעיפרון את כפות הרגליים שלי, כדי לראות אם הן ממשיכות לגדול.
בסוף היום השני של כיתה ו' אמא באה בהפתעה לאסוף אותי והציעה שנעשה יום כיף ביחד. כששאלתי אותה אם היא לא אמורה להיות בעבודה, היא אמרה שיש ספירת מלאי והיא החליטה לצאת מוקדם. הייתי קצת מופתע שדווקא ביום כזה היא לא נשארת בחנות, ובעיקר נראה לי מוזר שהיא מאופרת, כי לעבודה היא תמיד הלכה בלי איפור, אבל לא עמדתי מספיק על המשמר. שאלתי אותה מה מתחשק לה לעשות, והיא אמרה לי שהיא חשבה שנלך יחד ללונה־פארק. קפצתי משמחה: לא הייתי בלונה־פארק מגיל שמונה. שאלתי אותה איך נגיע לשם, והיא אמרה שניקח קו 24 ונרד בגני התערוכה.
כשהגענו לתחנה של גני התערוכה נכנסנו לקנות קולה וקפה בתחנת דלק, ונעמדנו לרגע לשתות מחוץ לחנות. היא לגמה מהקפה שלה, ואז אמרה לי: "עופר, יש לי משהו לבקש ממך." נדרכתי: זה לא היה אופייני לה. ראיתי את המבט המשתמט שלה ולקח לי בדיוק שנייה לקלוט לאן זה מוביל.
"אני מבקשת שתעשה מאמץ בשבילי. רפי אמר לי שהוא לוקח היום את הילדים שלו ללונה־פארק, וחשבתי שזאת הזדמנות..."
"רגע, רגע," אמרתי בקול מהוסה, "אני רוצה להבין: את תיכננת מראש שנפגוש אותם בלונה־פארק?"
היא עצמה את עיניה ושתקה. לבסוף אמרה: "אני פשוט חושבת ש..."
"את פשוט בוגדת. מה שעשית עכשיו זאת בגידה." לא צעקתי. לא הרמתי את הקול. סיננתי את הדברים בביטחון. בנימה שלווה כביכול.
"עופר, אני מבקשת שתהיה בוגר ותקשיב לי רגע."
"אני רוצה להבין. את חשבת לקחת אותי ללונה־פארק ולהפגיש אותי בהפתעה עם רפי והילדים שלו?"
"אתה רואה בעצמך שאני לא עושה לך שום הפתעה."
"אז מה בדיוק את עושה?"
היא לגמה עוד לגימה מהקפה, אבל כוס הפלסטיק לא היתה סגורה היטב וכמה טיפות נשפכו לה על הסנטר. היא שלפה טישו מהארנק והספיגה את הקפה בעצבנות שהרבה זמן לא ראיתי אצלה.
הסטתי ממנה את המבט וניצלתי את הרגע למחשבה. הידקתי בכוח את השפתיים, ולפני שהיא הספיקה לענות, אמרתי בקול שקט: "בסדר. אני אבוא איתך. אבל אל תצפי שאני אהיה נחמד איתם, ואל תחשבי שאני אתחיל עכשיו לדבר איתו או משהו."
הפשרה הזאת היתה מבחינתה הרע במיעוטו. היא פחדה שאעשה שם סצנה כמו שאני יודע לעשות, ונרגעה כשראתה שאני משתף פעולה. אבל את העיקר היא לא ראתה: שאני אמנם שומר על איפוק בינתיים, אבל שאין לי שום כוונה לעבור לסדר היום על הבגידה הזאת.
נשבעתי לעצמי שמהיום לעולם לא אקרא לה יותר "אמא": מעכשיו היא בשבילי "יעל". לא "יעל", עם הטעמה של היו"ד, כמו שסבתא בטי וסבא גוּסטי קראו לה. לא "יעלי" כמו במכתבים של אבא רפי. פשוט יעל, במלרע. כמו במכתב רשמי. כמו שקוראים לה הקולגות בעבודה. יותר מזה לא הגיע לה.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
