פרולוג


שלוש־עשרה שנה קודם לכן, קולג' פנהייבן...


בהתחשב בכך שהכישוף היה "להפוך את העלה למשהו אחר", וגווינביר ג'ונס אכן הפכה את העלה למשהו אחר, נראה מאוד לא הוגן שכולם צעקו עליה עכשיו.


טוב, הם לא בדיוק צעקו עליה, אלא יותר צעקו באופן כללי, וכן, נכון, אולי העלה נראה עכשיו כמו דינוזאור קטן עם מלתעות חדות שבדיוק ננעצו בחרטום מגפה המחודד של המרצה שלה, אבל האם היא התכוונה להפוך אותו לדינוזאור?


ממש לא!


האם כל השאר יצרו דברים משעממים לגמרי כמו עט או עלה קצת יותר גדול?


בהחלט!


האם גווין הייתה היחידה שהכישוף שלה ניחן ביכולת תנועה ממש מגניבה, ולכן כולם צריכים להודות לה ולהגיד לה איזו מכשפה אלופה היא, במקום לומר דברים כמו "תפסיקי את זה!" ו"אימא'לה, מה זה?"


גווין בהחלט חשבה כך!


בדיוק בגלל זה, חשבה בזמן שניסתה שוב לגייס מספיק כוחות להפוך את היצור הנשכני שלה חזרה לעלה של עץ אלון, בכלל לא רציתי לבוא הנה.


בקולג' פנהייבן שבגרייבס גלן, ג'ורג'יה, למדו גם סטודנטים רגילים וגם מכשפים, ושיעורי הכישוף הסודיים הוסתרו מכל האחרים, שחשבו שהתלמידים שהלכו למבנים המוזרים בקמפוס פשוט למדו תארים אזוטריים בפולקלור או משהו כזה. גיזום גדרות חיות למתקדמים, נניח.


גווין גדלה בגרייבס גלן, אך מעולם לא העלתה בדעתה שהיא עתידה להישלח לפנהייבן. אימא שלה מגניבה מדי לזה, חשבה, הרבה פחות דבקה במסורת מרוב המכשפות — וגם מרוב האימהות, אם כבר מדברים — וגווין יצאה מתוך הנחה שבטח תלמד באיזה קולג' רגיל, תגמע בירה מכוסות חד־פעמיות אדומות ותתרגל קסמים לבד.


אבל לא. דווקא בנושא הזה, אימא שלה החליטה להיות פתאום סופר־מסורתית ולהתעקש שתלמד בפנהייבן.


אימה של גווין, איליין, הייתה האדם אולי הכי פחות מסורתי שגווין הכירה. היא גידלה את גווין לבדה, והתפרנסה ממכירת מלחי אמבטיה ותערובות תה מיוחדות במיני פסטיבלים וירידי רנסנס, וקריאה בקלפי טארוט במטבח הנעים בבקתה בה התגוררו. גווין אהבה את החיים האלה, ושיערה שתזכה ללכת בעקבות אימה ולעשות כראות עיניה. אבל אז, כשהגיעה לשנתה האחרונה בתיכון, החל פנהייבן להטיל את צילו הכעור.


"זה יעשה לך טוב," אמרה איליין לגווין, שערה הבלונדיני זוהר באור השמש במטבח, עיניה טובות, והיא נראית כמו קדושה, ויותר גרוע, כמו סטיבי ניקס, ומי בעולם מסוגל לסרב לסטיבי ניקס?


וכך מצאה עצמה גווין בפנהייבן, לומדת קורסים כמו 'נרות טקסיים' ו'מחזורי הירח'.


וגם 'שינוי צורה בסיסי', שיעור שמראש חשדה בו, משום שנשמע קצת מתמטיקי כזה.


"מיז! ג'ונס!" צעקה המרצה שלה, וגווין הנידה בראשה, עדיין מתאמצת לגייס כמה שיותר קסם. אבל זה היה קשה, אחרי שממש הקדישה קודם את כל כולה, מבחינה כישופית, כדי להפוך את העלה לדבר הזה שכרגע נשך את מגפה הבהחלט תקיף של דוקטור ארבוטנוט.


את לא חייבת תמיד להשוויץ, את יודעת.


בת דודתה של גווין, ויווי, לא למדה איתה בכיתה — נותרו לה עוד שנתיים בתיכון עד שאיליין בטח תשלח גם אותה באותה דרך. אבל גווין ידעה שזה בדיוק מה שהייתה אומרת, והמחשבה דרבנה אותה לכווץ את פניה ולהתרכז עוד יותר.


ידיה היו פרושות על השולחן מולה, שרטט קלות, וקצות שערה הארוך והסגול השתלשלו עד כפות ידיה.


הצבע היה רגע של מרד לפני תחילת הלימודים. שערה האדום בדרך כלל עטה גוון עמוק של אבן אחלמה, אבל אימא שלה כמובן רק חייכה וליטפה את ראשה ואמרה לה שיפה לה.


זאת הבעיה עם 'אימא מגניבה'.


"זה עובד לך?"


גווין איבדה לרגע ריכוז כששותפתה למעבדה, ברונטית יפה בשם מורגן, התקרבה אליה כשעיניה הכהות פעורות לרווחה.


"כן," השיבה גווין במאמץ לחייך אף שזה בהחלט לא עבד לה. "ממש קרוב!"


לפחות היצור שחרר את המגף של דוקטור ארבוטנוט, השבח לאלָה.


אלא שכעת נראה שהוא בחן ברעב קל את צעיפה המשתלשל, וגווין חרקה שיניים, וציפורניה הכחולות־נוצצות ננעצו במשטח השולחן ביתר שאת. היא בשום פנים ואופן לא תירשם בדפי ההיסטוריה של קולג' פנהייבן בתור הסטודנטית הראשונה שגרמה בטעות לטריפת מורה.


בסדר, אז כשהטילה את הכישוף הניחה ידיים על העלה ופשוט חשבה בריכוז עמוק שהוא צריך להשתנות. היא לא סיפקה לו הנחיות מדויקות מעבר לזה. אולי זו הבעיה?


גווין זקפה ראש והתמקדה במתרחש בקדמת הכיתה.


לא היו שם חלונות, והחלל הואר רק בעששיות קבועות בקירות. שולחנות העץ הכבדים שמאחוריהם ישבו התלמידים ניצבו כולם על במה מעט מוגבהת, קצת כמו באולם ניתוח מהתקופה הוויקטוריאנית.


ובקדמת הכיתה עמדה דוקטור ארבוטנוט מאחורי קתדרת עץ בסגנון עתיק. טוב, שם לפחות היא עמדה בדרך כלל. כרגע היא הייתה מלפניה, נאחזת בדפנות ומשגרת מקצות אצבעותיה פרצי אור כחלחל לעבר היצור הנוהם המשתופף לרגליה.


אבל מפלצת העלה הקטנה של גווין הייתה חכמה והתחמקה ממנה, ואם גווין לא הייתה חוששת שכל הסיפור עתיד לגרום להשעייתה מהלימודים או העלאתה על המוקד — אם עדיין עושים את זה — היא הייתה כמעט... גאה בבחורצ'יק הקטן.


כמו גווין, גם לו היה אופי.


גווין ידעה שדוקטור ארבוטנוט מסוגלת להכחיד את היצור בכישוף אחד קטן, אבל היא רצתה שגווין תצליח לשלוט בו, או עדיף — להפוך אותו חזרה לעלה. זו הרי הייתה מטרת השיעור, וגווין הייתה נחושה בדעתה להצליח.


אולי היא לא רצתה להירשם לקולג' פנהייבן מלכתחילה, אבל היא בשום אופן לא תהיה הכישלון הכיתתי.


היא התמקדה חזק יותר ביצור, הניפה ידיים והרגישה שהוא מתחיל להשתנות.


מתחיל להחליף צורה.


עוד קצת.


היא מתחה אצבעות והיצור העלעלי הפנה את ראשו אליה.


בדיוק במקביל, דלת הכיתה נפתחה בתנופה ונחבטה בקיר ממול.


גווין לא שמה לב. היא מיקדה מבט בקדמת הכיתה, צוברת כוחות, ואז —


אור כחול הבזיק פתאום, וריח שהזכיר לגווין מדורות וערבי סתיו מילא את חלל הכיתה.


דוקטור ארבוטנוט הזדקפה פתאום ליד הקתדרה, וגווין ראתה עננות עשן קטנות ורסיסים בוערים — פיסות עלה מעשנות — נישאים מעלה אל התקרה.


היא הורידה ידיים בפה פעור בהשתאות. שיט.


שיט.


היא כנראה הגזימה איכשהו. טענה את הכישוף ביותר מדי כוח ובמקום להפוך את היצור חזרה לעלה פשוט... פוצצה אותו.


ואז שמעה את מורגן נאנחת, ודוקטור ארבוטנוט הסתובבה לעבר הדלת.


גווין עקבה אחרי מבטה.


עמד שם נער.


לא, עמד שם גבר. מבוגר מגווין, אם כי לא בהרבה, עם שיער שחור פרוע ועיניים כחולות שברקו אפילו ממרחק כזה. הוא היה לבוש כולו שחורים וידיו היו מונפות עדיין לעבר חזית החדר, ולגווין היה ברור שמי שזה לא יהיה, אבותיו ללא ספק ניצבו פעם מצידה הלא נכון של גיליוטינה.


לא מקבלים עצמות לחיים כאלה בלי לרמוס אי־אילו איכרים.


"פנהלו," אמרה דוקטור ארבוטנוט וסידרה את צעיפה. מבטה של גווין הפך נוקב.


היא קלעה בול. משפחת פנהלו די ניהלה את העיירה הזאת, אף שבכלל לא התגוררה כאן. אבל אחד מאבותיהם ייסד את גרייבס גלן — ואת הקולג' שבה — כך שמדי פעם נגזר על בן פנהלו לחבור אל תושביה העלובים של עיירת הולדתה של גווין למשך קיץ או שניים.


"הכול בסדר?" שאל, מעביר מבט על הכיתה ומרים יד לסלק את השיער מהמצח.


גווין כבר פצתה פה לומר לו שהכול בסדר גמור אפילו, ועוד כמה שניות הייתה משתלטת על כל הסיפור, ושלעשות כישוף בסיסי שסתם מפוצץ דברים זה בכלל לא כזה מרשים, בעצם, אבל דוקטור ארבוטנוט הקדימה אותה.


"עכשיו כן, תודה לך, פנהלו."


"סתם עברתי בסביבה," הסביר, "ושמעתי בלגן. חשבתי שאולי אוכל לעזור, אז —"


"בדיוק נגמרו לנו המדליות והעוגיות," התערבה גווין, מכווצת את אגרופיה. "ולא באמת עזרת. רק פוצצת אותו. גם אני יכולתי לפוצץ אותו."


הבן פנהלו הזה הביט בה בהרמת גבה. "אז למה לא פוצצת?" שאל, ולפני שהספיקה לענות הוא כבר הסתלק, והדלת נסגרה אחריו.


דוקטור ארבוטנוט, בקדמת הכיתה, סילקה פירורי אפר של עלים מחזית חצאיתה הארוכה וסידרה את משקפיה. "נדבר אחרי השיעור, העלמה ג'ונס," אמרה, וגווין הנהנה אך גלגלה עיניים במקביל.


היא ודוקטור ארבוטנוט דיברו אחרי השיעור לפחות פעם בשבוע. עד שהסמסטר ייגמר, גווין עוד תצטרך להתחיל להשתתף בתשלום השכירות של המשרד שלה.


מורגן, לידה, עדיין בהתה בערגה בדלת. "זה היה לואלן פנהלו," אמרה באנחה חולמנית, וגווין אספה את חפציה בנחרת זלזול.


"לואלן," הטעימה, כי כשיש לבחור כזה שם, אפילו לא צריך לצחוק עליו. מספיק רק לומר אותו.


מורגן תקעה בה מרפק, מסדרת את שערה מאחורי האוזן בידה השנייה. "את חייבת להודות שהוא היה חמוד," התעקשה, וגווין תלתה את תיקה על כתפה והציצה אחורה לעבר הדלת.


"חמוד, אולי," אמרה במשיכת כתף. "אבל בטוח מניאק. בטוח יש לו איזה תואר אצולה צמוד לשם."


"טוב, לא תהיה לך הזדמנות לבדוק," אמרה מורגן והחלה לאסוף את ספריה. "שמעתי ממישהו שהוא לא יסיים אפילו את סמסטר הקיץ. אבא שלו כנראה הזעיק אותו חזרה לוויילס לאיזה עניין משפחתי."


בהתחשב בכך שמשפחת פנהלו הייתה שושלת מכשפים עתיקה ורבת־עוצמה, גווין שיערה שאותו "עניין משפחתי" יכול להיות הרבה דברים שונים ומשונים, שאף אחד מהם לא חיובי כנראה.


לא שהיה לה אכפת.


לא, הדבר העיקרי שעניין את גווין כרגע, היה השיחה שנקבעה לה עם דוקטור ארבוטנוט, ואם תצליח איכשהו להספיק בזמן לשיעור הבא שלה, שהיה לגמרי בצד השני של הקמפוס, וגם ללכת לעזור לאימא שלה ב'וויקֵד', החנות שניהלו במרכז גרייבס גלן.


מיסטר לואלן פנהלו זכה בדיוק למחשבה אחת נוספת מצד גווין כשעשתה את דרכה אל קדמת הכיתה ואל פרצופה המכורכם בביקורת של דוקטור ארבוטנוט.


תודה לאלה שלא אצטרך לראות את המניאק הזה יותר בחיים.


פרק 1
"אם אצעק 'בו־יא' כשנתפוס את רוח הרפאים, תדעי שהתכוונתי באירוניה, נכון?"
גווין לחשה את המילים בזמן שהתגנבה מאחורי בת דודתה, ויווי, ביער החשוך, הירח רק סהר דקיק בשמיים הכחולים כהים, וכדור האור הקטן שיצרה ויווי מרחף לו בעליזות מעל ראשיהן. היה קר במידה מפתיעה לתחילת ספטמבר, וריח רענן עמד באוויר, עם רמז לעשן שדגדג באפה של גווין.
בהחלט לילה אידיאלי לציד רוחות רפאים.
אולי פחות אידיאלי להתבדחויות, עם זאת, משום שוויווי הציצה אחורה אליה, מצמצמת את עיני הדבש שלה. "גווינביר."
"מה?" מחתה גווין. "זה או זה, או איזה 'לא פוחדת מרוחות־רפאים' כמו בסרט, שבכנות נראה לי קצת מיושן."
"למה יש לי תחושה שאת לא מתייחסת לזה ברצינות?"
גווין, לבושה בסוודר שחור המנוקד ברוחות רפאים קטנטנות, זיכתה את ויווי בפרצוף רציני במיוחד. "אין לי מושג למה שתחשבי כזה דבר."
כפי שציפתה שיקרה, ארשת הפנים החמורה של ויווי התחלפה בחיוך של חיבה וגלגול עיניים.
"בסדר, אני מאשרת 'בו־יא' אירוני מצידך."
"תודה רבה," אמרה גווין וסידרה את תיק העור התלוי באלכסון על חזה. מאחר שהיה מדובר בציד הרוחות הראשון שלה, היא פשטה על 'וויקֵד' בחיפוש אחר משהו שאולי יתגלה כשימושי, אבל החנות נועדה בעיקר לתיירים, לא למכשפות אמיתיות.
ולכן היו לגווין כרגע תיק מלא קריסטלים, כמה נרות בצנצנות, ושקיק קטיפה של מלחי אמבטיה שאימא שלה רקחה במיוחד בשביל החנות.
ויווי שוב הציצה אחורה אליה כשהנרות נקשו בקריסטלים. "אמרתי לך שלא היית צריכה להביא כלום," אמרה. "זאת יותר משלחת חיפוש."
"ואני בהחלט מבינה את זה, ויווי, אבל בהתחשב בכך שראיתי בדיוק רוח רפאים אחת בחיי, וזה היה מפחיד בטירוף, תסלחי לי שאני רוצה להיות מוכנה."
"עם מלחי אמבטיה קמומיל ולוונדר?"
"מה שחשוב זה המלח."
ויווי נעצרה בגבות מורמות, וגווין נופפה יד. "את יודעת, כמו בטלוויזיה."
"מה בטלוויזיה?"
"התוכניות עם הבחורים החתיכים שצדים רוחות רפאים. הם תמיד כזה" — היא הנמיכה קול לנהמה מחוספסת — "'אנחנו נצטרך להקיף את המתחם במעגל מלח וכאלה. אז." גווין טפחה על תיקה. "מלח."
"אנחנו מכשפות, גווין," הזכירה לה ויווי. "אולי עדיף שלא נלמד ממה שעושים בטלוויזיה?"
"אנחנו לא מכשפות שצדות רוחות," התווכחה גווין, מתכופפת כדי לעקוף ענף גדול בדרכן למעבה היער. "והתוכנית הזאת רצה איזה עשרים שנה, הגיוני שהם צדקו במשהו."
ויווי חשבה על זה רגע, ואז משכה בכתפיה. "זה לא יכול להזיק."
הרוח רשרשה בעלים ממעל והעיפה את שערה הארוך של גווין לאחור מפניה בזמן שהרחיבה צעדיה, מנסה להדביק את בת־דודתה. "את יודעת, אם לי היה בעל חתיך, הייתי מוצאת סיבות דווקא להישאר בבית, ולא סיבות להתרוצץ ביערות רדופים."
ויווי הגיבה בצחוק קליל. "הזמנתי את ריס לבוא איתנו, אבל הוא בעומס של עבודה, משתדל לנקות שולחן לפני הנסיעה שלנו."
גווין הגיבה בהמהום של הסכמה, מתעלמת מהצביטה הקלה בחזה לקראת עזיבתה של ויווי. זה היה דבילי — ויווי נוסעת רק לכמה שבועות, כדי לראות איזה טקס קסום שמעניין אותה במדינת הולדתו של ריס, ויילס — אבל זו תהיה התקופה הכי ארוכה שגווין תבלה בנפרד מבת דודתה זה שנים רבות. ומאחר שאימה של גווין, איליין, נוסעת גם היא לאיזה ריטריט מכשפות באריזונה, גווין עתידה להישאר לגמרי לבד.
וזה בסדר גמור. היא בכל זאת אדם בוגר, היא תוכל לנהל את העניינים בלי —
ינשוף קרא ממעל, וגווין פלטה צווחת בהלה קטנה ונצמדה קרוב יותר לוויווי.
ואז זקפה כתפיים בכחכוח גרון נבוך והמשיכה הלאה. "אז הביקור הגדול הראשון במולדת, איך אנחנו מרגישים לגבי זה?"
חיוכה של ויווי היה קורן לא פחות מכדור האור שיצרה בקסמיה. "הולך להיות מדהים. ריס לוקח אותי לסנודוניה, קרוב לאיפה שאחיו גר, ו —"
"האח השמוק או האח איש הזאב?"
ויווי שוב נעצה בגווין מבט. "למעשה קוראים להם וולס ובוואן, ובפעם האחרונה, בוואן לא איש זאב, הוא פשוט... לא מתגלח הרבה."
"לא יודעת, ויווי, נשמע לי בדיוק מה שאיש זאב היה אומר," אמרה גווין תוך עקיפת ערמת עלים.
ויווי צחקה והנידה בראשה. "בכל מקרה, כן, בוואן. וולס גר עדיין בכפר הולדתם, אז אני בטוחה שנעבור שם לבקר גם אותו."
"מגניב. אולי תוכלי לשאול אותו מה היה חשוב יותר מאשר לבוא לחתונה של אחיו."
ויווי רטנה. "גווין, באמת. זה לא הפריע לי! אפילו לריס לא היה אכפת."
"טוב, לי זה הפריע," השיבה גווין, מתעצבנת מחדש. ויווי התחתנה בקיץ שעבר בחתונה קטנה שנערכה בגרייבס גלן, באותו השדה בו פגשה לראשונה את ריס לפני שנים. הטקס היה פשוט ומקסים, ואפילו גווין הזילה דמעה קלה, לא שתודה בכך אי פעם. ואף שהיא נבהלה מהזקן של בוואן ומהעובדה שנראה כאילו הוא עלול למות אם ייאלץ לחייך, לפחות הוא הגיע.
אביו של ריס ואחיו השני, לעומת זאת, לא הגיעו.
גווין לא יכלה לדמיין מצב בו לא הייתה מתייצבת לחתונתה של ויווי, ולא כאילו וולס לא הוזמן. הוא הוזמן, וריס אפילו דיבר איתו כמה ימים לפני האירוע, אבל כשהגיע היום עצמו, הוא לא היה.
בלי תירוץ ובלי כלום. פשוט הברזה מוחלטת.
איזה מין אח זה?
אבל ממה שזכרה גווין מאותו מפגש יחיד וקצרצר ביותר שהיה לה עם לואלן וולס פנהלו, היא לא הייתה אמורה להיות מופתעת.
"ריס אומר שהוא פשוט כזה," הסבירה ויווי כעת. "אבא שלו סירב לבוא, אז גם הוא סירב. הוא... לא יודעת, נאמן, כנראה. ונראה לי שהוא גם עסוק עם הפאב ההוא."
עדיין נראה לגווין מוזר שלואלן פנהלו, ששמו יצא לתהילה כמכשף רב־עוצמה במיוחד באותו סמסטר יחיד בפנהייבן, ניהל בר בוויילס במקום לעסוק במשהו מכשפי מרשים, אבל זה פשוט לא עניין אותה מספיק כדי לשאול מדוע זה המצב.
"גם אני עסוקה בעבודה שלי!" אמרה כעת ושילבה זרועות על חזה. "לפני כמה ימים ארגנתי גרימוארים בחדר האחורי ב'וויקֵד' וחשבתי כזה, 'רגע, גרימואר זה שם ממש מוזר, מאיפה זה הגיע?' ומפה לשם נהיו לי, כאילו, שתים־עשרה סימניות פתוחות בוויקיפדיה, ובחוץ כבר החשיך."
ויווי חייכה בתגובה והנידה בראשה, ממשיכה להעפיל בגבעה כשגווין בעקבותיה.
"ובכל זאת באתי לחתונה שלך, זה מה שאני רוצה לומר," המשיכה.
ויווי שלחה יד ללטף את ידה של גווין. "ואני מעריכה את זה. כמו שאני מעריכה את זה שבאת איתי עכשיו."
גווין הייתה שקועה כל כך בהתמרמרות צדקנית, שכמעט שכחה איפה היא ומה הן עושות.
נכון. המצוד אחרי רוחות רפאים. היער המפחיד.
"אולי בכלל לא תהיה רוח?" העלתה גווין אפשרות שממש־ממש קיוותה שתתגלה כנכונה. היו לה תוכניות לערב, תוכניות שכללו ניסיון תה חדש שהזמינה ואמבטיה מגונה באורכה. ולא כללו בשום אופן שיטוט בינות לעצים מאוחר בלילה, רק כי ויווי שמעה במקרה כמה סטודנטים שלה מהקולג' מדברים על אורות וקולות מוזרים באזור הזה של היער.
"בטח זה סתם כמה ילדים עם פנסים ששותים בירה ומקבלים החלטות רומנטיות גרועות," אמרה גווין כעת, מסתכלת סביבה בפה יבש מעט. גם עם הסיוע מכישוף האור של ויווי, החשכה סביב נדמתה כבדה, עזה. נוצר בה הרושם שאין לדעת מה עשוי לצפות בה מחוץ לגבולו החמים של האור, אלפי עיניים בין העצים, והיא נרעדה ומשכה את שרוולי הסוודר שלה על כפות ידיה.
"אולי," הודתה ויווי, מפזרת ערמת עלים בבוהן המגף שלרגלה. "אבל יש לנו אחריות לעיירה לוודא שלא מדובר במשהו יותר רציני מזה."
"אחריות" לא הייתה מילה אהובה במיוחד על גווין, אבל היא נאלצה להודות שבת־דודתה צדקה: הקסם של בנות משפחת ג'ונס הזין את העיירה גרייבס גלן, וזה אמר שאם אכן מתרחשים עניינים קסומים לא תקינים, באחריות ויווי וגווין למנוע זאת.
גווין שילבה זרוע בזרועה של בת־דודתה ומשכה אותה אליה. "אני שונאת שאת צודקת. זו אחת התכונות היותר מעצבנות שלך."
ויווי חייכה אליה חיוך רחב. "ריס אומר אותו דבר."
"הנושא היחיד שבעלך ואני מסכימים לגביו," נאנחה גווין, ויווי הדפה אותה באגנה, עדיין מחייכת, והאור המרחף מעליהן מאיר את פניה.
שהיו מוארות מדי, קלטה גווין פתאום.
משום שזה לא היה האור היחיד בסביבה כעת.
גווין הפנתה ראש לאיטה, זרועה שלובה עדיין בזו של ויווי בזמן שבחנה את... הדבר שריחף לעברן ביער.
רוח הרפאים היחידה שראתה גווין בחייה בהחלט נראתה אנושית. אומנם זוהרת ומרחפת כמו מה שזה לא יהיה, אבל ללא ספק בדמות אנוש.
הדבר הזה לא היה. הוא נראה כמעט כמו ענן, משנה צורה ומתעוות, פולט מין אור ירקרק מוזר, והקסם שבקע ממנו...
גווין נרעדה ביתר שאת ושיניה כמעט נקשו. היא תמיד הייתה רגישה יותר לקסם מאשר ויווי או איליין, וידעה לחוש בנוכחותו עוד לפניהן. הדבר הזה התקרב אליה בלי שהבחינה, אבל כעת כשהיה קרוב, הרגישה שמה שזה לא יהיה שיצר אותו — משהו שם היה לא בסדר.
לא בסדר ובגדול.
היא שלחה יד לתוך התיק שלה בזמן שוויווי התקרבה בגבות מצופפות יחדיו. "בחיים לא ראיתי כזה דבר," אמרה, מרימה יד לעבר הדבר.
"ויווי, אולי אל תגעי בכתם המפחיד?" הציעה גווין, מפשפשת בין הנרות לקריסטלים עד שאצבעותיה נתקלו בשקיק הקטיפה עם מלחי האמבטיה.
ויווי המשיכה להתקרב אליו, ידה עדיין מושטת. "ריס ואני הקדשנו כל כך הרבה זמן לחקר קללות בשנה שעברה, אבל לא נתקלנו בשום דבר שאפילו מזכיר את זה," המשיכה. "אני לא מצליחה להבין ממה זה עשוי."
"מהסיוטים שלי וקצת ג'ל לשיער?" העלתה גווין אפשרות, מצליחה סוף־סוף לחפון מעט מלח. "בכל מקרה זה רע ואני שונאת אותו, אז תתכופפי."