אחר כך בבית היא הסתכלה על מעיין ציון, שהושיטה ידיים אל בובות בצורת חיות שהיו תלויות מעל העגלה שלה. היא הושיטה ידיים מתוקות, והעיניים שלה היו נוצצות, והפנים רכות וחלקות, והכל היה יפה כל כך. והבית היה מסודר, והאוכל שאלעזר הכין בבוקר לפני שיצא נח לו בתוך שני סירים, והיא רצתה לקחת אליה את מעיין ציון ולשיר לה שירים יפים. היא רצתה לחייך אליה ושמעיין ציון תחייך חזרה, אבל במקום כל זה היא נכנסה לתוך המיטה שלהם, ולקחה שלושה כדורי אקמול אפילו שכלום לא כאב לה. וגם כשמעיין ציון התחילה לבכות, וגם כשהבכי הפך לצרחות, היא נשארה במיטה ולא הצליחה לזוז. היא כל כך רצתה לזוז, היא ידעה שהיא חייבת, שתינוקת בת ארבעה חודשים צריכה אותה עכשיו, שהיא בוכה, רעבה, עייפה, אבל פתאום לא ידעה איך לקום.
החיים של חרות טובים. היא ואלעזר התאהבו והתחתנו, והם חיים בדירה קטנה ויפה עם מעיין ציון התינוקת שלהם, והעתיד נראה מבטיח. אבל קולות מהעבר מושכים את חרות למטה, לצדדים, בלי שליטה, בלי הבנה. היא לא יודעת מה קורה לה, היא רק יודעת שהכאב גדול ממנה. היא בטוחה שהיא מזיקה לתינוקת שלה ואפילו ששום אסון לא קורה – היא משתכנעת שמוטב לאלעזר ומעיין ציון שתעזוב אותם. רק אחרי שהיא עוזבת, רחוק מאהוביה ומאוהביה, היא מתחילה לראות בבהירות את כל מה שהסתיר לה את עצמה.
אחר כך הייתי אני הוא ספר על לידה ועל דיכאון שאחריה ועל לידה מחדש, אבל הוא גם ספר על הדחקה והחלמה, על התגברות והתבגרות, על אהבה.
אסנת חדד־עמרם, עובדת סוציאלית ומלווה הורים ומשפחות לילדים בגיל הרך, נולדה וגדלה בלוד וכיום גרה בישוב נווה צוף, נשואה ואמא לגפן ויאר. כתבה בעבר את הטור "יחידה מובחרת" במקור ראשון, "ממטרות" סיפור פרי עטה פורסם במסגרת הסיפורים המומלצים ב"תחרות הסיפור הקצר" של עיתון "הארץ" בשנת 2009. אחר כך הייתי אני הוא ספרה הראשון.