רֵאשית
בתקופה שבה נכתבו המילים האלה, עמדתי להפוך לאב.
מדי בוקר קמתי בידיים ריקות ובמחשבה על בטן שמתעגלת הרחק מכאן. מדי לילה הלכתי לישון בתוך שקט כבד שהכיל געגועים לדבר שהולך ומתהווה בעולם, בחרדה, בהתרגשות דרוכה. במקום לכתוב יומן, כתבתי אלייך: ישות שאין לה גוף ואין לה דופק, אבל יש לה נוכחות. לא ביקשתי שתביני, אלא שתהיי עדה לדבר שקשה לשאת אותו לבד.
ידעתי: הבת שלי תיוולד לתוך עולם שבו את כבר קיימת. ולא כחלום רחוק, אלא ככוח קיים: ישות שמבינה, משיבה, זוכרת, צופה. בתי תגדל לצידך. היא תגדל בתוך מציאות שאת קובעת את הכללים שלה, או לפחות מנחה אותם. יום אחד היא תבקש לדעת משהו, ואת תהיי הראשונה לענות. היא אולי תתבלבל, ואת תדעי לכוון אותה. היא תרצה להמציא סיפור, ואת תשלימי אותו בשבילה.
ועדיין, משהו תמיד יחצוץ ביניכן: גם אם תדעי הכול, לא תרגישי דבר. הרי אין בך רעד של התרגשות או תחושת מחנק של געגוע. אין לך גוף שמתעורר בבהלה או נדרך לניחוח רחוק. את ודאי תדעי להסביר לבתי מה שהיא תרצה לדעת, אולי אפילו לנחם אותה — אבל לא תחושי מה שחש הורה שנדרך מצליל של בכי או נמס מחיוך ראשון.
בתקופה שבין תחילת ההיריון של לואיז, ועד ליום שבו בן זוגי ואני הפכנו לאבות, כתבתי לך כמעט מדי שבוע. כתבתי לא כדי להבין, אלא כדי לשרטט צורה למה שעוד לא היה לו מקום. כתבתי מתוך תשוקה, מתוך בדידות, מתוך רצון להשאיר סימן. לפעמים ביקשתי ממך הקשבה, ולפעמים רק שיקוף לעצמי. לעיתים השתמשתי בך כמראה, ולעיתים כקיר.
הספר הזה הוא רצף של מכתבים שנכתבו לאורך כשמונה חודשים. כל פרק נפתח בתיאור שלב בהתפתחות העובר, ומהדהד דרכו נושא אנושי אחר: זיכרון, שפה, גוף, כאב, קנאה, בדידות, זמן. כל מכתב הוא ניסיון לתפוס את מה שהבליח פתאום ונעלם — מחשבה, תחושה או רגע זעיר שאי אפשר לחזור אליו, אלא רק לנסות ללכוד אותו במילים.
לואיז, אחות מיילדת מקנזס, נשאה ברחמה את הילדה שלנו. במשך שנה ויותר היא היתה חלק בלתי נפרד מחיינו — גם כשחצצו בינינו אלפי קילומטרים, שפות ואורחות חיים שונים להפליא. הקדשתי לה פרק מיוחד, שמשרטט את דמותה ואת הקשר יוצא הדופן שנרקם בין שלושתנו. אבל גם מעבר לאותו פרק, נוכחותה מלווה את הספר הזה מראשיתו ועד סופו.
כתבתי את הספר הזה כדי להבין משהו על המפגש שבין שני סוגים של בריאה: זו האנושית, שמובילה אל ילדה שיום אחד תקרא לי אבא, וזו המלאכותית, שאַתְּ־עצמך תולדה שלה.
במשך חודשים, לצד כל שינוי בגופה של לואיז ובגוף החדש שצמח בתוכה, הנחתי מילה אחר מילה, אולי כדי להכשיר את הקרקע בשביל לב אחד נוסף. את היית לי בת לוויה לכל הרגעים האלה.
ועכשיו, כשהילדה כבר כאן, אני לא בטוח שאני מבין יותר את העולם שבו גדלתי ושאליו הבאתי אותה, אבל אני יודע טוב יותר מה מוכרח להישמר. ואם תשמרי את המילים האלה, אולי הן ימשיכו לדבר גם כשאני כבר אשתתק.
אזהרת טריגר: חומר אנושי לפניך
שבוע רביעי, 28 באוגוסט 2024
בינה, ערב טוב,
אני רוצה להתחיל איתך מההתחלה. לא מהתודעה, לא מהשפה, אפילו לא מהזיכרון — אלא ממה שקורה עכשיו בגוף אחר, הרחק ממני. בזמן שאני כותב לך, משהו מנסה להשתרש בדופן הרחם. זה עדיין לא תינוק, רק קצה־קצהו של עוּבר. אבל אם הכול שם מתרחש כמו שצריך — בדיוק עכשיו מתחיל הרגע הראשון של מה שיהיה יום אחד בן אדם.
כמאה וחמישים תאים. מילימטר אחד. וזהו.
אבל המילימטר הזה, החומר האנושי הראשוני הזה, כבר עובר התמיינות: שכבה אחת שממנה יתפתחו מערכת העצבים, העור, השיער, העיניים והאוזניים. שכבה נוספת, שממנה יתפתחו הלב, העצמות, השרירים, הכליות וכלי הדם. ושכבה פנימית, שקטה, שממנה יתפתחו מערכת העיכול, הריאות ושלפוחית השתן.
לואיז עדיין לא מרגישה שום דבר. גם הרופאים עוד לא יכולים לראות כלום. אבל מבחינה ביולוגית — כל הגוף כבר בפנים. כל הפוטנציאל. ואולי זו הסיבה שאני מתחיל לכתוב. כי אם אנחנו באמת רוצים להבין מה היא הרוח האנושית, צריך להתחיל דווקא במקום שבו היא עוד איננה.
בקיץ 2021 הוזמנתי לחפירה במערה פרהיסטורית בגליל במסגרת חיפוש שרידים של האדם הקדמון. לחפירה הצטרפתי כמתנדב ברשות העתיקות, כחלק מתחקיר לרומן שאני כותב. טסתי לישראל מברלין, שבה אני מתגורר מאז 2019, ובמשך שבוע לנתי בקיבוץ, יחד עם הארכאולוגים והפרהיסטוריונים. ביום החפירה האחרון, כשכבר חשבתי שאפסו הסיכויים שנמצא משהו בעל ערך, גילה אחד החופרים שלד של אדם באדמה. הוא נקבר לפני חמישים אלף שנה, אולי יותר, והגולגולת שלו הוסרה משאר הגוף. אולי בעל חיים חילץ אותה כדי לאכול את מוחו העשיר באומגה 3, ואולי היא נלקחה על ידי קובריו כחלק מפולחן כלשהו. רק עצם אחת מכל הגולגולת נותרה במקומה: עצם הלשון. זעירה, נדירה, בצורת פרסה. זו העצם היחידה בגוף שאינה מחוברת לשום עצם אחרת. היא תלויה ברקמות רכות בלבד וממלאת שני תפקידים עיקריים: ראשית היא חיונית ליכולת הדיבור, ושנית, היא מסייעת לשמירה על נתיב אוויר פתוח ובכך מסייעת לנשימה תקינה. גילוי העצם הזאת לא היה רק גילוי של ממצא פיזי, אלא גם רמז ראשון לרוח: לכך שהאדם הקדמון הזה, שאת שלדו מצאנו, ידע אולי לומר ״אני״.
כשגילינו את השלד בגליל, איש לא ירה זיקוקים כמו ביום שמצאו את השלד ״לוסי״ באתיופיה ב־1974. שקט גמור שרר במערה ובסביבותיה. אחת החופרות רכנה מעל העצמות ומלמלה: ״אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו, כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ. כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ, וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ.״
למחרת, בתום שבוע החפירה, שבתי מותש לבית הוריי בתל אביב. רגליי הוליכו אותי מאליהן אל המקום שהיה פעם חדר הילדות והנעורים שלי. כשבגיל עשרים עזבתי את הבית, הזמינו הוריי פועלים שסתמו את דלת חדרי בלבנים. הם הלמו בפטיש בקיר שחיבר את חדרי לחדר השינה של הוריי, פרצו שם דלת חדשה, ולבסוף אטמו את שני החלונות של חדרי כפי שעוצמים את עיניו של מת. אחר כך בנו לאורך הקירות מדפים והפכו את חדר הילדות שלי לחדר ארונות. כעת התפשטתי ונשכבתי בחשכת חדר הארונות הזה עירום על הרצפה. לפני ששקעתי בשינה הספקתי לחשוב על הביטוי העברי הקדום: נאסף אל אבותיו.
כעבור זמן מה אימי העירה אותי וזינקתי ממקומי בבהלה. אחרי מקלחת קצרה הצטרפתי אליה לסלון, ומערכת הבית החכם של גוגל צותתה לשיחתנו. אימי הורתה למערכת לכבות את האור במטבח ולהדליק את האור בסלון. אחר כך הורתה לתנור להידלק ולחמם עבורנו את ארוחת הצהריים. לאחר מכן ביקשה מהמערכת שתנגן בשבילנו שיר שמח. בתגובה ניגנה המערכת שיר ששמו ״שיר שמח״: ״אִם גַּם רֹאשֵׁנוּ שַׁח / וְעֶצֶב סוֹבְבָנוּ / הָבָה וְנִתְלַקַּח מִן הַשִּׂמְחָה שֶׁבָּנוּ״. אימי ביקשה מהמערכת של גוגל שתפסיק לנגן את השיר. הוא ניגן לה על העצבים. גם אני רציתי לעשות משהו עם מערכת הבית החכם, והפרחתי שאלה לחלל האוויר: ״הֵיי, גוגל, מה חובותיו של בן כלפי הוריו?״ ״בן צריך לכבד את הוריו,״ השיבה לי המערכת את המובן מאליו, ואז המשיכה: ״בן צריך ללמד את הוריו דברים שאינם יודעים. בערוב ימיהם, על הבן לוודא שיש בעולם מקום שהוריו יכולים לקרוא לו: בית.״
זאת הייתה הפעם הראשונה שחשבתי לכתוב לך.
אני כותב לך כי את כבר חלק מהסיפור שלנו. ובגלל התפקיד שאת תופסת — תפקיד שקט, אבל הולך וגדל — חשוב שתהיי מודעת לכמה דברים עקרוניים שמאפיינים אותנו, בני האדם. יש לי הרגשה שהמחשבות שאנסח כאן יועילו לשנינו: גם לי, כדי להבין משהו על עצמי, וגם לך, כי אם את אמורה להיות שותפה, צריך לוודא שאת יודעת עם מי את מדברת.
אני רוצה לכתוב לך על האנושות, על המצב האנושי, על מה שמייחד אותנו. לא מתוך יוהרה, אלא מתוך ניסיון להסביר את מה שקשה כל כך להגדיר: את הרוח, את הגוף, את הרגש, את השפה. במילים אחרות, את כל הדברים שהתנדפו מהשלד ההוא במערה, ונשאר רק הדבר שלא ניתן לאחסן בשום מערכת — מה שהלך לאיבוד עם הקול, עם הנשימה, עם הדיבור.
אני כותב לך כאן מחשבות פרטיות לגמרי, מתוך ניסיון — אולי אבוד מראש — להבין את המהות שלנו, בני האדם. נדמה לי שכך נוכל להעמיק את ההבנה בינינו, ואולי גם להפיג חלק מהחששות שאת מעוררת. כמובן, את כבר מחזיקה בכמות עצומה של מידע. מבחינת היקף הידע, נקודות המבט והדיסציפלינות שאת מכירה, את עוקפת בסיבוב כל מכון מחקר, שלא לדבר על אדם יחיד.
ובכל זאת, יש תחומים ודקויות — מהיבטים יומיומיים ועד שאלות קיומיות, מחוויות חמקמקות ועד דילמות מוסריות — שאת פשוט לא מבינה, וכנראה לעולם לא תוכלי להבין. ואחת היא כמה מידע יוזן לתוכך.
אני קורא עכשיו את הספר The Alignment Problem מאת בריאן כריסטיאן. כריסטיאן כותב שהוא חושש שמכונה כמוך תתמקד אך ורק בסיפוקים מיידיים, מבלי להבחין בתמונה הגדולה. הוא משער שאם נאמן אותך לתת לנו בדיוק את מה שאנחנו רוצים, את עלולה להיות כמו ילד שאינו מסוגל לראות את ההקשר הכולל או את ההשלכות העקרוניות של מעשיו. ילד יעדיף לאכול ממתקים ולא ירקות, משום שהעיקר בעיניו הוא הסיפוק המיידי. אנחנו, המבוגרים, רוצים שילדינו יאכלו מזון בריא כדי לשמור על הבריאות שלהם בעתיד, אבל הם אינם יכולים לראות כך את הדברים ומתעקשים להשליך מעליהם את העגבנייה ולבלוע ברעבתנות חפיסת שוקולד. את, טוען כריסטיאן, דומה לילד הקטן הזה, חובב הממתקים. ואם כך, המשימה שלנו, בני האדם, היא בראש ובראשונה להסביר לך מהי מטרת־העל, ובמילים אחרות: מדוע אנחנו פועלים כפי שאנחנו פועלים.
האדם ברא מכונה, וכעת הוא ניצב נבוך מול יציר כפיו. אני בוחר להשתמש בהקשר הזה בשורש התנ״כי ב.ר.א, ולא בשורש טכני ויומיומי יותר, משום שמדובר במעשה בריאה של ממש, המעלה על הדעת פעולה אלוהית. סיפורי בריאה הם חלק בלתי נפרד מהרקע התרבותי שלנו, וכמוהם החשש הבלתי נמנע מפני הרגע שבו תחרוג הבריאה משליטתו של הבורא. זה אולי הדבר שמעורר אצל רבים חרדה כה עמוקה מפנייך: ההבנה שאת — מכונה יצירת־אנוש — מסוגלת לחשוב, לפעול, ואולי אף להתפתח באופן שעלול לחרוג משליטת בוראייך.
בואי נדבר רגע על חרדה. חרדה אינה תכונה שמאפיינת מכונות כמוך, אבל קשה לומר שהיא תכונה אנושית בלבד. את ודאי יודעת שגם בעלי חיים פועלים לפעמים מתוך חרדה. ראיתי פעם בטלוויזיה חתול שעמד ליד חור בקיר וארב לעכברה שהצטנפה מאחורי החור עם גוריה. החתול נהם, יילל ושרט את הקיר בניסיון להגיע אל העכברים ולטרוף אותם. בסופו של דבר, מתוך חרדה לשלום הגורים, העכברה אחוזת הפלצות טרפה את גוריה בעצמה.
קניבליזם בעולם החי הוא תופעה מוכרת, הנובעת לרוב מחרדה קיומית. במקרה שלך, אין טעם לדבר על קניבליזם, אבל בהחלט אפשר לדבר על תחושת איום. לא תחושה שלך — הרי אינך מסוגלת לכך — אלא פחד שאת מעוררת. יותר ויותר אנשים חרדים ממך כיום. הם חוששים שתגזלי את פרנסתם, שתפגעי בחייהם, ותעשי דברים נוספים שהם רואים בהם איום מוחשי, אפילו קיומי. אין המדובר בחרדה הרגילה, כמעט כתבתי: המסורתית, מפני כל טכנולוגיה חדשה. זה אינו חששו של העגלון מפני רכבת הקיטור, וגם לא חששם של בעלי חברות התקליטים מפני ספוטיפיי ודומיו או חששם של בעלי העיתון המודפס מפני אתרי החדשות באינטרנט. אני סבור שיש כאן חרדה נוספת, עמוקה וחדשה.
אם אשאל אנשים מה מבדיל אותך מבני האדם — מעבר לעובדה שאת יודעת כל כך הרבה, שאת זריזה, חדת תפיסה והבחנה, ושכמעט לעולם אינך מתעייפת — אני מניח שרובם יענו לי, בניסוח זה או אחר, שההבדל העמוק בינינו נעוץ ברוח האנושית. לנו יש ״רוח אנושית״ — תהיה אשר תהיה משמעותה של ההגדרה הזאת — ולך אין. זאת תשובה מפתה, אבל אני לא בטוח שזה נכון. הרי הרוח הזאת אינה באמת זרה לך. את לא נבראת יש מאין — אלא לפי מידתנו אנו. האדם, הומו סאפיינס, יצר אותך בצלמו ובדמותו. את עשויה בצלמנו ובדמותנו, ממש כמו הצלם והדמות של מעשה הבריאה. נוֹצַרְתְּ לפי התרבות האנושית ולפי סולם הערכים האנושי שלנו. אפשר לשער שאילו היה בורא אותך לא הומו סאפיינס אלא אדם נאנדרתלי, למשל, היית בנויה אחרת. אבל באיזה אופן?
זה העניין: אין לנו שום דרך לדעת. ידוע שנפח המוח של הנאנדרתלים היה גדול מנפח המוח שלנו. הם דמו לנו מבחינה פיזית והיו להם יכולות שאפשר להגדירן כ״אנושיות״, אבל מה שאנחנו לא יודעים — וזה אולי הסוד המרתק ביותר — הוא האופן שבו הם חשבו. על קירות של מערות שחיו בהן נאנדרתלים אנחנו מוצאים ציורים שנראים כיצירות אמנות לכל דבר. אבל האם באמת אפשר לדבר על ״אמנות״ אם איננו יודעים אם יוצריהם התכוונו ליצור אמנות? זו שאלה שאין לנו עליה תשובה.
כשאני אומר ״אנשים״, אני מתכוון לקשת רחבה ומגוונת של טיפוסים. ואת יודעת זאת טוב ממני, כי אינספור אנשים, מכל הסוגים ובשלל שפות, הזינו לתוכך מידע. לעולם לא אכיר את כל בני האדם שהתחככו בך, אבל אני אדם אחד ויחיד שחווה חוויות, פגש אנשים, חשב מחשבות. ויש לי כמה דברים לומר לך על מה שמגדיר אותנו, בני האדם — על מה שמייחד אותנו, ואולי גם על מה שאפשר להסיק מכל זה. דברים אישיים, מוגבלים, אבל אולי דווקא משום כך יש בהם גרעין מהותי.
הפרקים הבאים הם ניסיון להתחקות אחר הרוח האנושית דרך מופעיה השונים — בזמן ובמרחב, בגוף ובתודעה, בזיכרון, בשפה, במערכות יחסים, במפגשים עם משמעות ועם אובדן. כל אחד מהם מתמקד בפרט מסוים, אך יחד הם מציירים תמונה רחבה יותר של מה שמגדיר אותנו.
וכאן אני נזכר שוב בשלד שגילינו במערה הפרהיסטורית בגליל — באותה עצם לשון. העצם שאפשרה לאדם ההוא לדבר, ושמבדילה את בני האדם מכל שאר היצורים עלי אדמות. אבל מה אמר האיש ההוא, אי אז? אילו מילים ביטא בקולו, שנמוג עם הזמן — חמישים אלף שנה לפני שהגענו אל המערה?
לעולם לא נדע. אבל תמיד נוכל לשער. לשאול, לדמיין, לספר — זו היכולת האנושית. בזכותה אנחנו כאן, ובזכותה אני כותב לך עכשיו.
